סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

 

המקווה, השיקום וההר / הרב דוב ברקוביץ

יומא ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

הבירור על המקור להפרשת כהן גדול קודם יום הכיפורים חושפת את העמדות השונות באשר למהותו של יום הכיפורים ומשמעותו

לאחר כמה שבועות ששהינו על גבול התלמוד הירושלמי בלימוד מסכת שקלים, אנו חוזרים למבנים המסודרים יחסית של התלמוד בבלי. הסוגיה הראשונה של מסכת יומא הנה דוגמא יפה לעבודת העריכה המפותחת בהרבה של הבבלי. לפנינו סוגיה מסודרת היטב המעמידה בצורה שיטתית שלושה "מהויות" של יום כיפור.

המסכת פותחת בהלכה, "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין" (חדר מיוחד במקדש). בהמשך הפרק נלמד שבמשך השבוע של "הפרשת" הכהן הגדול מביתו-משפחתו הוא התמקד בלימוד הפרטים הרבים של
עבודת יום הכיפורים במקדש, סדר עבודה קשה ומורכב שהיה עניין של חיים ומוות עבור עם ישראל. יחד עם זאת, התמקמות הכהן הגדול במקדש שבוע שלם לפני היום הקדוש אפשרה לו לשמור שלא יבוא לידי טומאה – ולפסול מביצוע סדר העבודה.

למרות שדברים אלו, על פניהם, מהווים הסבר מספק ל"הפרשת" כהן הגדול, משנה והגמרא מציעים שלושה "מודלים" העשויים לשמש מקור להפרשה מוקדמת זו, וממילא הבהרה לגבי מהות ההפרשה ומהות עבודת יום הכיפורים בכלל.
 

משנה: טהרה

המודל הראשון מוצג על ידי המשנה עצמה. המכיר את חידודה ודיוקה של לשון המשנה אינו יכול אלא להתרשם מההקבלה הברורה והכוללת בין נוסח המשנה בתחילת יומא לבין לשון המשנה במסכת פרה ג, א, העוסקת בכהן השורף את הפרה האדומה: "שבעת ימים קודם לשריפת הפרה, מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו, ללשכה שעל פני הבירה – צפונה מזרחה, ובית אבן הייתה נקראת – ומזין עליו כל שבעת ימים מכל חטאות שהיו שם".

הקבלה זו בוודאי אינה מקרית; היא כשלעצמה מעשה עריכה "דרמטי", המצביע על זהות מושגית עמוקה. משמעותה של ההקבלה היא שעיקר עניינו של יום הכיפורים הינו – בדומה לשריפת פרה אדומה – תהליך של טהרה ("כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"), אף שלעתים מושג זה נתפס רק כבן לוויה למושג הכפרה, המעניק ליום את שמו.

עורך המשנה ביקש דווקא להדגיש את פן הטהרה, ולכן בחר לפתוח את המסכת בדרך זו, ונוסף על כך לסיימה בדברי רבי עקיבא הידועים, "אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים... מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

כפי שעוד יתברר לאורך המסכת כולה, תפיסת המשנה היא שביום זה מיטהר האדם מיסוד המוות הנקבע בתשתית אישיותו בגין החטא. באותה שעה בה תלוי האדם ועומד בין החיים והמוות חסדיו של הבורא מתעוררים בזכותה של עבודת הכהן הגדול, וה' מטהר את האדם מכל שמץ של חטא – אף מאותו מקור של מוות שהאדם לא הצליח להסירו במעשה התשובה שלו. את המקום שגם התשובה אינה נוגעת בו רק הקדוש ברוך הוא יוכל לטהר, כמקווה.

מי שמטביל את עצמו באותה הוויה שכולה חיים, זוכה לחוויה אותה תיאר דוד: "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלגי אלבין... הסתר פניך מחטאי, וכל עונתי מחה. לב טהור ברא לי א-לוהים, ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נא; ט, יא-יב). גם הרב סולובייצ'יק, בפרק ראשון של ספרו "על התשובה", עומד על כך: "החטא גם מטמא. יש מושג של טומאת החטא - כל התנ"ך מלא במושג זה של הזדהמות, התלכלכות, והיגאלות על ידי החטא. החטא נהפך לחלק מאישיותו של החוטא" (עמ' 17).

ביום כיפור האדם מוזמן לא רק לבקש שחטאו יימחק בכדי שלא ייענש – מה שמהווה כדבריו יסוד הכפרה - אלא לזכות ברגע של גאולה בו הוא חש שמשהוא משתנה בו באופן מהותי, שנולד מחדש, שנטהר ביסוד אישיותו.
 

רבי יוחנן: כפרה

הגמרא פותחת אמנם בהבאת המשנה ממסכת פרה, אך מהלך הסוגיה, המבוסס על דברי האמוראים הארץ ישראליים רבי יוחנן וריש לקיש, נראה כסותר את הנחת היסוד של המשנה.

בשאלה בדף ב. "מנא הני מילי"? הגמרא מחפשת אחר בסיס מקראי להפרשת כהן הגדול, ומתעלמת מן ההקבלה לכהן השורף את הפרה. מגמת התשובה של רבי יוחנן כבר טמונה בשאלה עצמה – הזיקה בין פרה אדומה ליום כיפור איננה ראשונית, אלא היא נלמדת מאירוע תשתיתי יותר המפרנס את שתי ה"הפרשות" יחד, והוא - ישיבת אהרן ובניו שבעת ימים במשכן כחלק מחנוכת המשכן.

הפסוק שמשתמש בו רבי יוחנן כבסיס לשיטתו, והדרשה המתבססת על הפסוק, מדגישים שניהם את יסוד הכפרה, זאת מתוך התעלמות מוחלטת מיסוד ההיטהרות שביום הקדוש - " 'כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם' (ויקרא ח, לד); 'לעשות' - אלו מעשה פרה; 'לכפר' - אלו מעשה יום הכיפורים". עצם הדגשת ה"לכפר" כבסיס ליום הכיפורים מרחיק את מהותו של היום ומהותה של עבודת הכהן הגדול, מהדמיון לכהן השורף את הפרה.

בשורה של דרשות המבוססות על מידת ה"גזרה שווה" אנו למדים שעל אף שדרשות אלה נראות כשרירותיות, הגמרא מבקשת לטעון על בסיסן טענות של מהות. בשורה של "גזירות שוות" הסוגיה פועלת לממש שני יעדים: הראשון, להפריד לגמרי בין יום כיפור, שעיקרו "לכפר", לבין פרה אדומה, שעיקרה "לטהר"; והשני, להגדיר את הפן המיוחד שביום כיפור, המעמיד את עבודתו – מעבר לכל עבודה אחרת - כדומה לחנוכת המשכן, דמיון היוצר את חובת ההפרשה של הכהן הגדול.

בסוף הבירור של שיטת רבי יוחנן מעמידה הגמרא תכונות של עבודת יום הכיפורים המהוות בסיס לתשובת שאלה זו. ביום כיפור, כמו בחנוכת המשכן, הובאו פר לחטאת ואיל לעולה. קרבנות אלו היו חלק משפה סמלית, ברורה אז לכל דורך רגלו במקדש. הפר סימל את כנסת ישראל לדורותיה והאיל את כלל הציבור שחי באותו דור. כלומר, בהקרבת קרבנות אלו נעשתה פעולה המכפרת על כנסת ישראל, נמחקה המחיצה שנוצרה בין העם לה', מצד המעשים שנעשו על ידי אותו דור ומצד עמעום שורש החיות והקיום של כנסת ישראל; ובשל כך התקרב מחדש ישראל לה'. כתוצאה מכך, שוקם הקשר בין ה' לבין ישראל כקולקטיב הבא לפניו, לא כיחידים, אלא כגוף אחד לעבדו מדי יום ביומו. ולא זו בלבד, אלא שדווקא הכהן הגדול ביצע בעצמו את כל העבודה, שלא כמו אף יום אחר בשנה. גם נקודה זו נוסחה היטב בספר "על התשובה" של הגרי"ד סולובייצ'יק: "ביום הכיפורים ישנם שני סוגי כפרה. הכפרה האחת היא אינדיבידואלית, פרטית, לכל יחיד ויחיד מישראל... אבל גם כנסת ישראל בשלמותה, כ'אני' מיסתורי אחד, כאישיות עצמית, מיטהרת ביום הזה לפני הקדוש ברוך הוא" (עמ' 78).
 

ריש לקיש: עלייה אל הקודש

הביטוי המובהק להתרחקות של המהלך ההולך ונבנה בגמרא ממושגי היסוד שבמשנה ניתן בשיטת ריש לקיש (סוף דף ג ע"ב). שיטתו אף מבטלת את הזיקה שהועמדה על ידי רבי יוחנן בין יום כיפור לימי חנוכת המשכן, ומעמידה שורש שלישי למהותו של יום כיפור, שורש המפריד בין היום הקדוש לכל יום אחר בשנה.

לדברי ריש לקיש ה"מודל" להפרשת כהן הגדול שבעת ימים לפני יום כיפור הינו הפסוק, "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי" (שמות כד, ט"ז). כך מתוארת התחלת המפגש הבלתי אפשרי בין אדם לבורא פנים אל פנים. כבוד ה' השכן בענן נראה "כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל". ובכל זאת, עתיד משה, האדם, לבוא בתוך הענן ללמוד מהיושב על כסא הכבוד. אך לפני שיעשה כן הוא ממתין ומתכונן, עד שביום השביעי הוא נקרא להתקרב. כך יהיה, על אף שהתורה לא מפרטת מסגרת זמן מדויקת, גם כאשר ישכון הכבוד על המשכן עצמו: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ; לד-לה). רק לאחר מכן אחרי תקופה של שהייה, הכנה והכשרה, יבוא הקול "ויקרא אל משה".

לפי ריש לקיש, הכנה מעין זו שבה מדי שנה בהפרשתו של הכהן הגדול. על הכהן הגדול מוטל להכשיר את עצמו דרך סוג של התבודדות ולימוד, ורק אז להיכנס לקדש הקודשים שם יתרחש שוב הבלתי אפשרי, מפגש כלשהו בין אדם לשכינה, בחינת, "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז, ב'). אין כאן דגש על טהרה ולא על כפרה, אלא על שורש גבוה היותר – ההתרוממות של האדם אל הא-להי, אל מקור החיים.

שלושת היסודות הללו - ההיטהרות המוחלטת של האישיות מיסוד החטא והמוות, הכפרה על כנסת ישראל לשם שיקום יחסיה עם השכינה, והחזרה על המפגש הבלתי אפשרי בין אדם לשכינה, הם מהות "עיצומו של יום" לפי פתיחתה של מסכת יומא.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר