סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

 

הפרקטיקה של הנשגב / הרב דוב ברקוביץ

שקלים טו ע"ב - יט ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

אפשר לשמוע את הצלצל, את השערים נפתחים ונסגרים ואת הכרוז כל בוקר המעיר את הכוהנים; וכמובן להריח את ריח הקטורת. אך מה שמאיים לקחת מהאדם את נשימתו, מה שנראה כדבר כמעט מטורף, הינו השילוב המטלטל בין ארץ ושמים

מיקומה של מסכת שקלים בסדר מועד הנו חידה. רק שתי הלכות מקשרות בינה לבין ענייני המועדים – ההכרזה של בית הדין על מצוות השקלים בראש חודש אדר, ושלושת "תרומות הלשכה" בפרקים בשנה הסמוכים למועדים.

לפני שנים שוחחתי עם חבר - אז חוקר תלמוד צעיר, לימים דמות מרכזית במחלקת התלמוד באוניברסיטה העברית – על אודות סוגיות המקדש המשתבצות במסכתות רבות במשנה בסדר מועד, סוגיות השייכות לסדר קדשים וטהרות. ידידי טען, על דרך הפרשנות הספרותית-היסטורית שהיתה אז ומתמיד נר לרגליו, שאין ב"קבצים המקדשיים" בסדר מועד כל זיקה מהותית להלכות קדושת הזמן הנידונות בו. לדבריו, עורך המשנה, כהרגלו, שיבץ קבצים אלו לשם הקלה על זיכרון לומדי התורה שבעל פה, תוך כדי שילוב בין קבצים שבהם דמיון רב בלשון ובסגנון.

הדוגמה המרשימה ביותר לעקרון זה הן משניות ה"אין בין" בפרק ראשון במסכת מגילה, רשימה המורכבת מנושאים מגוונים מאוד, כולל דיני טומאה וטהרה והלכות קרבנות, כאשר הזיקה היחידה שבין הנושאים השונים הנה המסגרת הספרותית של "אין בין... אלא".

כנגדו טענתי אני, שלתופעה כה רווחת לאורך סדר מועד כולו, וגם כה מרכזית בחלק מהמסכתות, אי אפשר להסתפק בהסבר ספרותי שכזה, מה גם שחיבורים לשוניים מעין אלה אינם כלי מבטיח לשמירת שינון המשנה משגרת השכחה.

הנה במסכת כמו שקלים, בה אנו עוסקים בשבועות אלו, וגם במסכתות אחרות כמו פסחים, יומא, סוכה וחגיגה ישנם פרקים רבים המשרטטים עבודת המקדש. במסכתות נוספות כמו שבת, עירובין, ראש השנה, תענית, ואף מסכת מגילה העוסקת בחלקה בחג פורים, חג שהתרחש רחוק מירושלים ושאין בו משום מצוות הקשורות למקדש – בכל המסכתות הללו ענייני המקדש מהווים תשתית מושגית והלכתית לעניינים מרכזיים נוספים בחגים.

על כן ניסיתי ללא הצלחה מרובה לשכנע את ידידי המלומד שחייבים להתייחס לסדר מועד כמכיל בתוכו מן הזיכרון החי והקרוב של גדולי התנאים למקדש שנחרב. זיכרון החג במשנה כפי שאכן התקיים בעבודת המקדש היווה עבורם התקשרות ממשית לעבר הנגדע ולעתיד המיוחל.

מסכת שקלים, כמו מסכת חגיגה המסיימת את סדר מועד בהעמדת ההלכה והסוד של מצוות עליה לרגל למקדש, היא נדבך מרכזי באותו זיכרון חי המבקש לבטא את הגעגוע להעמקת ההתקשרות למקדש הנעלם.

אילו הייתי מנהל את הדיון הזה היום, הייתי טוען טענה מרחיקת לכת יותר: שכל מפעל המשנה של גדולי התנאים לאחר החורבן, מפעל שסוכם על ידי רבי יהודה הנשיא, הינו ניסיון נועז ואצילי לשמר את זיכרון המקדש תוך כדי עיצוב מודע ומכונן של הווי יהודי קהילתי ולאומי שיתרומם בלעדיו.
 

השילוב הנורא

לפני שבוע תיארתי את יסוד ההתקשרות וההתקרבות למקדש ולשכינה שהיתה חלק מנתינת השקלים כפי שזו התבטאה בכמה משניות וסוגיות בפרקים הראשונים של המסכת. ציינתי שלדעתי קיימת הקבלה ברורה בין המבנה של מסכת שקלים לבין הפסקה הפותחת את מסכת פאה. על רקע הקבלה זו נמצאות מצוות הבאת ביכורים ומצוות נתינת השקלים כמקבילות ומשלימות זו את זו בכל הקשור לתנועת ההתקרבות וההתקשרות למקדש. בשתי המצוות נתבע האדם לקחת מברכתו הגשמית, יבולו המבורך וכספו-פרנסתו, ולהעביר אותה למקדש.

מאלף לגלות שהמשנה האחרונה של מסכת שקלים אף מעמידה בפנינו באופן מפורש הקבלה סמויה זו של השקלים והביכורים - "המקדיש שקלים וביכורים, הרי זה קודש. רבי שמעון אומר – האומר ביכורים קודש - אינן קודש". הלכה זו - העוסקת בזמן שבית המקדש חרב - היא כולה געגוע וכיסופים. על אף שאדם מקדיש מעות לשקלי קרבנות ציבור או פירות לביכורים כאשר כבר אין לאן להביאם, חלה עליהם קדושת המקדש. יניח המקדיש את הביכורים עד שיירקבו והשקלים ייגנזו - אנדרטאות אישיות של אדם מתגעגע וחולם במציאות של הסתר.

הביטוי החי של התקשרות התנאים למקדש הטמון במסכת שקלים הוא מדבק. זכורני איך בגיל מבוגר יחסית התודעתי לראשונה, מתוך התרגשות אמיתית, לפרקים ד-ו במסכת. כמו הפרק האחרון במסכת ביכורים, כמו הפרקים הראשונים במסכת תענית, וכמו מסכת תמיד, מעניקים פרקים אלו הצצה לבית המקדש כמציאות ארצית. כמעט אפשר לראות את פני האדם, אבותינו ואמותינו, שרגלם דרכה בעזרות ובהיכל. אך ייחודם של הפרקים האמצעיים של מסכת שקלים בשילוב המרתק, אפשר לומר הנורא, בין הפן הכי בנאלי של המקדש לבין הפן העילאי שבו.

מחד, מצטיירת תמונה ארצית מאוד של מנהלת המקדש, על פקידיו ותקציביו, על סדריו ותקניו, שתפעלה מערכת ארגונית גדולה ומורכבת. מאידך, מתוארות גם שלש עשרה השתחויות מול שערי המקדש, כנראה מדי יום ביומו - ולפי שיטה אחת אף השתחוויה נוספת מול ארון הברית הגנוז מתחת לרצפת המקדש, אותו ארון של בצלאל שעליו התכוננה נבואת משה "פנים אל פנים".

מי שלומד משניות אלו, וחלק מהברייתות המובאות בסוגיות, אינו יכול אלא להתרגש, גם אם הוא מודע לכך שלא הכול במקדש של סוף תקופת בית שני פעל כשורה. אפשר לראות את ה"שופרות" בהן העם טמן את שקליו, את חמשת ה"חותמות", וכמובן את ריקועי הזהב שבקדש הקדשים ואף את הארון הגנוז שמתחת לרצפה בדיר העצים; אפשר לשמוע את הצלצל, את השערים נפתחים ונסגרים ואת הכרוז כל בוקר המעיר את הכוהנים; וכמובן להריח את ריח הקטורת. אך מה שמאיים לקחת מהאדם את נשימתו, מה שנראה לעתים כדבר כמעט מטורף, הינו השילוב המטלטל בין ארץ ושמים, בין הגשמיות המוחצנת של מנהלת המקדש לבין העילאי שבקטורת, בפרוכת ובארון - שילוב שישו הנוצרי שביקר במקדש זה, ויורשיו הרוחניים, סלדו ממנו - סלדו מאוד.

הנה לפניכם מספר דוגמאות מתוך המסכת. חוץ מכהן גדול וסגנו היו במקדש שלושה גזברים הממונים על הממון שזרם תמיד למקדש, ומעליהם היו שבעה אמרכלים ממונים על כלל אוצרות המקדש וכליו. לפי הגמרא הייתה עוד פונקציה של שני "קיתקולים" שתפקידם אינו ברור לנו. את הבהמות לתמידים של כל יום ולמוסיפים בשבת ובחגים היו צריכים לקנות, יחד עם השמן, הקמח והיין ללחם הפנים, לנסכים, לשתי הלחם בשבועות ולמנחת העומר. מישהו היה צריך לשבת בלשכה כלשהי ולעשות חשבון כספי-תקציבי מדויק של עלותן של הבהמות והמצרכים האחרים מול הנמצא בלשכת השקלים - ולאחר מכן להדריך את התורם ואת הקונים.

הכספים הגדולים שהגיעו למקדש באו לא רק ממצוות השקלים שביססה את הקשר בין הציבור לעבודת המקדש הקבועה ומה"הקדשות", הצדקה שנדב העם ל"בדק הבית". היו שלושה עשר "שופרות" – קופסאות לכספי הציבור העשויות בצורת שופר, רחב למעלה וצר למטה להרתיע את הגנבים - שלכל אחד מהם מטרה שונה. המערכת המנהלית היתה חייבת להשתלט על כל הכספים הללו, שבוודאי זרמו בכומיות לא מבוטלות בימי העלייה לרגל, כדי לשמור שכספי כל שופר יגיעו למטרתם - שקלים לקרבנות ציבור, כספים של מיילדות ומי שנטמא שביקשו לקבל גוזלים לעולות (ואיפה נשמרו העופות והגוזלים, ומי שמר עליהם?), כסף לשם עצי המערכת על המזבח, לשם קניית לבונה לשולחן לחם הפנים או לשם רכישת זהב לריקועים נוספים בקדש הקדשים. כל אדם עם רצון לבו ועם צורך נפשו; כל שקל עם ייעודו הנכון.
 

סודו של דיר העצים

את הסוד המקשר בין שמים לארץ במערכת מנהלית מורכבת זו יש לראות בשלושה עניינים בפרק שישי.

א. בשישה "שופרות" היו כספים "לנדבה". אדם שהתחייב בקרבן לשם כפרה או היטהרות מטומאה היה, במקרים רבים לאחר קניית הקרבן, נשאר עם מעות בידו, מעות שהוקדשו לשם קרבן, ועל כן "נתפסה" בהם קדושת המקדש. שופרות ה"נדבה" הותקנו לשם קבלת המעות העודפות הללו. במשנה בדף יח. מוזכר ש"נדבה, מה היו עושן בה? לוקחין בה עולות". כלומר, למרות שמקורם של מעות אלו בקרבן המבטא את המרחק של אדם מה' בחטא או בטומאה, לאחר קניית הקרבן אותן המעות היוו כלי לקנות קרבן המבטא את היפוכו, את ההתקרבות לה'. לפי המשנה הבסיס להלכה זו הנו בדרשה של יהוידע כהן גדול על הפסוק "אשם הוא, אשם אשם לה'" (ויקרא ה', יט). פסוק זה, לפי יהוידע, מציין שגם בתוך ה"אשמה" ישנו פן אחר, פן של "לה'".

ב. החיבור בין הארצי שבאדם ובעולם לבין העולה לשמים מתבטא במבנה פרק שישי כולו. הפרק מבוסס על שלושה דברים הקשורים זה לזה בכך שמופיעים שלושה עשר פעמים במקדש - שלושה עשר שופרות, שלחנות והשתחויות. "זרימת" הפרק היא מההשתחויות לשולחנות, ומהם לשופרות. הנחה פשוטה היא ש"זרימה" זו באה להדגיש תנועה מהפנים, מההשתחוויות - כלומר מתנועת הנפש המבטאת התבטלות לה' במקדש - אל החוץ, אל השופרות המכילות את הארצי, את הכסף, את השקלים. אך באופן מפתיע דווקא ההשתחויות מופנות כלפי חוץ, כלפי שערי המקדש בהודאה על נוי הבניין; הסדר במשנה של השולחנות הקשורים יותר ליסוד הגופני – מונחים עליהם אברי הקרבות ולחם הפנים - מוביל את הלומד מהשולחנות בעזרת הכוהנים אל השולחן בהיכל פנימה; ודווקא השופרות - שוב הכסף - הם המקשרים את האדם בתנועה מעבודת הקרבנות במזבח אל הלבונה שעל שולחן לחם הפנים ומשם אל ריקועי הזהב שבקדש הקדשים ב"שופר" ששמו החרות עליו היה "כפרת".

שופר זה לקבלת כסף כשופר של ראש השנה, "פיו מצופה זהב", והוא לזיכרון לפניי ולפנים, כסא לכבוד, בסיס לשכינה.

ג. אולי הביטוי החריף ביותר למגמה השואפת לחבר בין שמים לארץ במקדש היהודי, מצוי בשאלה הנשאלת במשנה ובגמרא בדף טו: מה קרה לארון הברית אחרי חורבן בית ראשון? על כך מובאות בגמרא שתי דעות – האחת, שהארון נגנז במקומו בקדש הקדשים – עמדה השומרת על מעמדו האצילי והנבדל של הארון; השנייה - שהוגלה לבבל על ידי נבוכדנצר – עמדה המשתלבת עם תפיסת 'גלות השכינה'. אך דעות אלה אינן במשנה; שם נמצאת רק השיטה שהארון של בצלאל נגנז תחת הרצפה בדיר העצים, שיטה חידתית לחלוטין – למה ייגנז ארון הברית בחדר בו הכינו את העצים למזבח?

כפי שמסופר במשניות בסוף מסכת תענית, נדבת העצים למזבח היתה אחד הביטויים החשובים ביותר בימי עזרא לרצון העז של חלק מהעם לבניין המקדש. למשפחות שחידשו את עצי המערכה, ניתנה אפוא הזכות להביא עצים למזבח ביום חג משפחתי פרטי, לאורך כל שנות קיומו של בית המקדש השני. במילים אחרות: השיטה הרואה את דיר העצים כמקום בו נגנז הארון, מאחדת את כסא הכבוד מקום השכינה עם יסוד ההתקשרות העז של עם הרוצה לראות את רכושו, יבוליו, עציו ושקליו ככלים לבניין השמים על הארץ.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר