גילגוליה של מסכת / אלכס טל

שקלים ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מסכת שקלים היא יצור-כלאיים מוזר שאינו בבלי וגם לא ירושלמי. התחקות אחר מקורותיה עוברת בצינורות מסורה קדומים ששאבו תורה מארץ-ישראל הישר לאיטליה ואשכנז

"השבוע מתחילים לומדי הדף היומי של התלמוד הבבלי את לימוד מסכת שקלים". משפט זה יכול היה להיכתב ללא בעיות מיוחדות בפתיחתה של כל מסכת ומסכת. אולם בנידון דידן אין הדבר כן. המסכת שתילמד בשלושת השבועות הקרובים כלל אינה מן התלמוד הבבלי אלא לקוחה מן הירושלמי. כל המצוי אך מעט בש"ס רואה ומרגיש זאת על נקלה, אולם השוואה בינו לבין נוסח הירושלמי ה"רגיל" מגלה הבדלים ניכרים ביניהם. מהו אם כן טיבו של תלמוד זה ומדוע זכתה דווקא מסכת זו, מכל תלמודה של ארץ ישראל, להיכלל במסגרת הבבלית? בשורות הבאות אנסה לשרטט קוים לדמותה של המסכת, בעיקר על בסיס דברים שנשא לפני כמעט שלושים שנה פרופ' יעקב זוסמן (לימים, חתן פרס ישראל בתלמוד) לכבודו של שאול ליברמן. הדברים פורסמו, בצירוף נספחים חשובים, ע"י האקדמיה הישראלית למדעים, בשנת תשמ"ג.

ראשית, מספר מילות הקדמה. הפעם הראשונה בה נדפס התלמוד הבבלי בכללותו, היתה בוונציה בשנת רפ"ב (1522). שנה לאחר מכן (רפ"ג), נדפס התלמוד הירושלמי באותו מקום בכרך אחד. מתקופה זו ואילך כבש הדפוס בסערה את עולם הספר היהודי – כמו גם זה הכלל עולמי – ודחה כמעט לחלוטין את כתבי היד ששמשו עד לאותה עת כדרך היחידה להפצת הספרות התלמודית. לידינו הגיעו כתבי יד רבים ממסכתות הש"ס, אולם עד כמה שהדבר מפתיע, יש בידינו רק כתב-יד אחד הכולל את כל מסכתות הש"ס – כ"י מינכן. מאידך, יש בידינו לא מעט כתבי-יד לסדר מועד. באשר לירושלמי, מצאי כתבי היד דל בהרבה. כ"י ליידן, הכולל את כל התלמוד, הוא כמעט הנוסח היחידי שהגיע לידינו. והדברים מסתברים; תלמוד זה כמעט ולא נלמד למן ישיבות גאוני בבל ועד לימינו אלה ממש.

מתברר, כי למעט כ"י מינכן הנזכר, אין באף כתב-יד לסדר מועד עדות לקיומה של מסכת שקלים – לפני מסכת יומא או בכל מיקום אחר. כמו-כן, דפוס ונציה של הירושלמי למסכת שקלים הוגה מתוך הבבלי למסכת זו, שהודפסה אך שנה לפני כן באותו מקום. כיון שכך, אין לקחת דפוס זה בחשבון ניתוח מצב המסכת, אלא רק את כ"י ליידן (שיצא לאחרונה בהוצאת מופת של האקדמיה ללשון העברית).
 

בבליזציה רחבת היקף

השוואת נוסח המסכת שבמסגרת התלמוד הבבלי (להלן: נו"ב), מגלה הבדלים ניכרים בינו לבין זה שבירושלמי (נו"א). טיבו ונוסחו של זה האחרון אינו שונה במהותו משאר מסכתות הירושלמי, אולם נו"ב צופן בחובו תופעות מעניינות ביותר.

ראשית, בבליזציה. מדובר בתופעה רחבת היקף ביותר, בה שונו מונחים, ביטויים ושמות האופייניים לארמית הגלילית שבירושלמי לזו הבבלית. לעיתים מדובר בשינויים בעלי חשיבות סגנונית בלבד, כגון "ר' שמעון בן לקיש" ההופך ל"ריש לקיש", "אוף (=אף) הכא" ההופך ל"הכא נמי", או "חד אמר וחורנה (=האחר) אמר" ההופך ל"חד אמר וחד אמר". אך לעיתים שינויים אלו הביאו לנוסח מוזר, למשל: בדף ה' ע"א (כל המובאות הן לפי דפי הבבלי) נו"א גורס, "חד אמר אלו ששילחו בני העיר תחילה, וחורנה אמר אלו שהגיעו לגזברין תחילה". והנה לפנינו בנו"ב: "חד אמר אילו ששילחו בני העיר תחילה ואחרונה (!), וחד אמר אלו שהגיעו לגזברין תחילה". לעיתים אי-הבנת סגנון הירושלמי גרם לשינוי שגוי לחלוטין (ט' ע"א): נו"א: "איזהו המחוור שבכולן", ואילו נו"ב: "איזהו חמור שבכולן".

הדברים אינם מצטמצמים רק לזוטות מעין אלו. מתברר כי בענף נו"ב, ישנן תוספות משמעותיות ביותר השייכות במקורן לבבלי עצמו, או לשילוב של בבלי וירושלמי. הקטעים הגדולים ביותר הם בסוף פרק ב' וכמחצית כל פרק ג' וכן בעשרות דוגמאות קטנות נוספות. אין מדובר בשינויים שנעשו כתוצאה מלימוד המסכת במסגרת הבבלי וההשפעה שהיתה לכך במהלך הדורות, אלא בהגהה והרכבת מקורות, הגהה שיכולה היתה להיעשות רק על-ידי תלמיד חכמים בכוונת מכוון והעשויה להיחשב – כמעט – ליצירת תלמוד חדש. במאמרו הנזכר של זוסמן, ניתנות רשימות מפורטות למקרים אלו.
 

הקשר האיטלקי

היוצא מכך הוא שנו"ב מהווה יצירה מיוחדת, וזו מעלה ומחדדת את שאלת תולדותיו. מסורת הלימוד של התלמוד הבבלי מגלה, שדינה של מסכת זו לא היה שונה משאר מסכתות הירושלמי, דהיינו היא כמעט ולא נלמדה. היא לא נמצאת ברשימת מסכתות שנלמדו בישיבות הגאונים, ומספר הציטטות ממנה בספרות זו היא כמעט אפסית. גם בישיבות רבותינו הראשונים לא נלמדה המסכת; לא בצפון אפריקה וגם לא בספרד ובצרפת. הציטוטים המובאים ממנה בספרות זו, שווים בכמותם היחסית לשאר מסכתות הירושלמי ואלה תואמים כמעט כולם למסורת נו"א.

עד כמה שידוע לנו כיום, הראשון המביא קטעים השייכים לנו"ב, הוא ר' נתן בעל הערוך שחי באיטליה של סוף המאה הי"א. והנה, נוסח זה מופיע מחדש במאות הי"ב והי"ג באשכנז, ביחוד באותה חבורה המכונה "חוג חסידי אשכנז" והם גם כמעט היחידים מבין הראשונים שכתבו פירושים למסכת. הקשר האיטלקי-אשכנזי אינו מקרי; ידוע לנו כיום, כי אותם מרכזי תורה שימרו מסורות אשכנזיות קדומות שהגיעו אליהם כנראה מאיטליה, בתחומים מגוונים, כגון תפילה, אגדה, פיוט ועוד. מקורן הקדום של מסורות הוא לעיתים קרובות בארץ-ישראל והדבר נובע בין השאר, מהיותה תחת שלטון ביזנטי יחד עם "יוון של איטליה". לעיתים, מסורות אלו השתמרו עד לימינו אנו, כמו למשל נוסח אשכנז של הקדושה "נקדש את שמך בעולם..." המקביל לנוסח א"י, לעומת הנוסח הבבלי "נקדישך ונעריצך...", או מנהג קהילות אשכנז לצמצם את נשיאת כפי הכהנים לימים טובים בלבד, שגם הוא מנהג ארץ-ישראל הקדום.

אם כן, על פי העדויות שבידינו, אין לחפש את מקורו של נו"ב בישיבות בבל, אלא כנראה במסורות הקשורות לארצות שהיו תחת שלטון ביזנץ. מסורת זו, שהגיעה לידינו בצורתה האשכנזית, מלמדת הרבה על יחסם של מרכזי התורה השונים שבימי הביניים לתורת א"י. סבב הלימוד הבבלי, ביחוד הקדום, התעלם לרוב מן היצירה הארץ-ישראלית המאוחרת. אפיון זה עבר למרכזי התורה השונים שהתפצלו ממנו – צפון אפריקה, ספרד וצרפת. בישיבות שבאותם מקומות, התלמוד הירושלמי לא נלמד כסדר ובודאי לא באינטנסיביות של התלמוד הבבלי. מבחינה זו, גורלה של מסכת שקלים לא היה שונה.

לעומתם, צינור ההעברה האשכנזי הקדום ינק גם מארץ ישראל שתחת שלטון ביזנץ וחלקים מתורתה נלמדו בחוגים מסוימים בגרמניה של המאות הי"א-י"ג. אולם, גם בישיבות אלו הקנון הדומיננטי היה הבבלי ולו שועבדו המקורות האחרים – כולל המסכת שלפתחה אנו עומדים. הדבר התבטא כאמור בכפיית סגנונו ותכנו של הבבלי על נוסח תלמודה של שקלים. משם התגלגל נוסח זה, עד שמצא את מקומו במהדורת הדפוס הראשונה שבאיטליה (!) ומשם, אל הדפוסים שהועתקו ממנו – עד לימינו אלה.

הנה כי-כן, זכינו ונותנים אנו "ייצוג" לתלמוד ארץ-ישראל במסגרת סבב הדף היומי של הבבלי. אלא שאיתרע מזלו ומזלה של המסכת, שייצוג זה שינה את צורתו הלוך וחזור, עד שניתן לקרוא עליו "פנים חדשות" ובמקרה זה, לאו דווקא במובן החיובי של המילה. ולוואי וכ"ב דפיה של מסכת שקלים יעוררו בנו את הרצון והחשק להעמיק בתורת ארץ ישראל, להוסיף ולהאדיר את לימודה ובכך לחדש את ימיה כקדם.