הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"לרווחא דמילתא"; "הניחא למאן דאמר"
פסחים כב ע"א
מתיב רבי יצחק נפחא: והרי גיד הנשה, דרחמנא אמר +בראשית לב+ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ותנן: שולח אדם ירך לנכרי, וגיד הנשה בתוכו, מפני שמקומו ניכר! –
קסבר רבי אבהו: כשהותרה נבילה - היא וחלבה וגידה הותרה. –
הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם!,
אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, - מאי איכא למימר? –
מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם - רבי שמעון, דתניא: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, רבי יהודה מחייב שתים, ורבי שמעון פוטר.
רבי שמעון הכי נמי דאסר בהנאה. דתניא: גיד הנשה מותר בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון אוסר.
1.
רבי יצחק נפחא מקשה על רבי אבהו [בדף הקודם], שסובר, שבכל מקום שנאמר בתורה איסור אכילה כלול גם אסור בהנאה. מה"מהלך" בסוגיה משמע שרבי אבהו סובר כרבי שמעון, שאוסר בהנאה את גיד הנשה.
2.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ח הלכה יד:
גיד הנשה מותר ז בהנאה, לפיכך מותר לאדם לשלוח לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה ונותן לו הירך שלימה בפני ישראל, ואין חוששין שמא יאכל ממנה ישראל זה קודם שינטל הגיד שהרי מקומו ניכר, לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתננה לעכו"ם בפני ישראל עד שיטול הגיד שמא יאכל ממנה ישראל.
בסעיף 1 נקבע שלפי רבי אבהו יש לומר שהוא סובר כרבי שמעון שאוסר בהנאה את גיד הנשה. ואילו הרמב"ם פוסק שגיד הנשה מותר בהנאה, והוא עצמו במקום אחר פוסק כרבי אבהו!
3.
כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק ח הלכה יד:
[יד] גיד הנשה מותר בהנאה. כתב הרא"ש חכמי לוניל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה
ופלוגתא דתנאי היא וכו' דבפ' כל שעה (פסחים דף כ"א:) פריך לר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה ומשני קסבר רבי אבהו וכו' ואין הלכה כר' אבהו (וכו' ונראה שסובר הלכה כר' אבהו)
ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר לא יאכלו דוקא איסור אכילה משמע ע"כ.
עד כאן הוא מביא דעה שבאמת הלכה כחזקיה שחולק על רבי אבהו, ולכן באמת גיד הנשה מותר בהנאה [ולפי המשתמע ממהלך סוגייתנו].
4.
המשך דבריו:
ואני אומר דא"א לומר שטעמו של רבינו משום דלית הלכתא כר"א [=רבי אבהו] שהרי כתב רבינו דברי ר"א [=רבי אבהו] בפרק זה לקמן ואם כן ה"ל לפסוק בגיד הנשה אסור בהנאה כדאמרינן לר"א אליבא דמ"ד אין בגידין בנ"ט
ה"כסף משנה" טוען שהרמב"ם כן פוסק כרבי אבהו ומתעורר הקושי שהעלינו לעיל, שהרי לפי רבי אבהו צריך להיות שגיד הנשה יהיה אסור בהנאה ואילו הרמב"ם פוסק שמותר בהנאה!
5.
המשך דבריו:
ולפיכך צ"ל שטעמו כמ"ש ה"ה בשם הרמב"ן דלרווחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת"ל אין בגידין בנ"ט דלאו הא בהא תליא:
והכסף משנה" מיישב: המהלך בסוגייתנו הוא "לרווחא דמילתא", אבל באמת אין קשר בין הנושאים המוזכרים בסוגייתנו [ושהגמרא כאן כן מקשרת ביניהם]! ואין סתירה באמת בין פסיקה כרבי אבהו ובין פסיקה כרבי יהודה שגיד הנשה מותר בהנאה! ["דלאו הא בהא תליא", כלומר, שני הנושאים אינם תלויים זה בזה - ראה בפרשנים בהסבר התוכן].
6.
לפי דבריו יוצא שיש סוגיות בש"ס שהם רק "לרווחא דמילתא", כלומר, פשט ונוחיות, אבל אין זה אומר שכך חייב להיות בהכרח. עניין זה קצת סותר - לכאורה - את הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה", שכך הלכה. אבל באמת אין סתירה, כי ה"מדשקיל וטרי" בסוגייתנו הוא שדנים בשיטת רבי אבהו, ולכן הרמב"ם פסק כרבי אבהו, אבל הדיוק והפרטים בהלכות הנובעות משיטת רבי אבהו, בהם ניתן לחלוק.
7.
וראה ב"מתיבתא", "אליבא דהלכתא", אות נ, שהרא"ש באמת פוסק בסוגייתנו כחזקיה נגד רבי אבהו, מפני שחזקיה היה רבו של רבי יוחנן שהיה רבו של רבי אבהו, והכלל הוא שהלכה כחזקיה נגד רבי יוחנן, ולכן מתאים גם לפסק שהלכה שגיד הנשה מותר בהנאה, ותלוי בסוגיות נוספות בש"ס [ראה גם ב"ילקוט ביאורים", עמוד מז].
8.
ונראה להוסיף: עיקר מהלך הגמרא הוא לשיטה שהגמרא מציינת "אין בגידין נותן טעם.." אבל לשיטה שמובאת בגמרא אחרי הניסוח של "הניחא למאן דאמר..." אין צורך בהמשך הדיון, ולכן נראה שהרמב"ם פוסק כשיטה של "הניחא למאן דאמר..." ולא כשיטה של "אלא למאן דאמר..."
הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם!,
אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, - מאי איכא למימר? –
ובאופן כללי יש בזה מחלוקת אחרונים האם בדרך כלל הביטוי "הניחא..." מלמד שכך הלכה, או להיפך, דווקא הביטוי "אלא למאן דאמר..." הוא זה שנפסק להלכה.
9.
ונראה לחדש, שלפעמים כוונת הביטויים הללו לומר שיש "סתירה" בין שתי סוגיות. סוגיה אחת - הסוגיה המדוברת - "הניחא..." - והסוגיה השניה - "אלא למאן דאמר..." – שהיא סוגיה ממקום אחר [ואולי זוהי כוונת הרמב"ן של "לרווחא דמילתא"]!
10.
הערה: מדוע הגמרא אומרת "למאן דאמר" ולא מזהה אותו בשמו – רבי יהודה או רבי מאיר.
ונראה לומר ["חידוש"]: התנאים במקרה כזה לא מוזכרים בשמם כדי לא להכריע להלכה לפי כללי הפסיקה בין התנאים [כמו הלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר], אלא ההלכה צריכה להיות כפי שהאמוראים הכריעו תוך כדי דיונם בסוגיה ובדעות השונות!
