כל 'אתים' שבתורה / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

פסחים כב ע"ב

שנינו בברייתא (דף כב:) שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל 'אתים' שבתורה. כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? - אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים.

ברייתא זו אינה מסבירה מדוע היה ברור לנחמיה העמסוני שיש לו לרבות מדרשה זו משהו, אולי דווקא נמעט שאין לירא משום דבר אחר? אך בירושלמי (ברכות ט, ה) מובאת ברייתא זו באופן אחר, ושם מתבארת גם הסיבה:

נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה, ולמדו אתים וגמים ריבויין. אכין ורקין מיעוטין. אמר ליה מהו הוא ההן דכתיב את ה' אלהיך תירא? אמר ליה אותו ואת תורתו

בירושלמי מבואר שהבסיס לדרשותיו של רבי נחמיה העמסוני היה 'אתים וגמים – ריבויים', מילים אלו תמיד מרבות. לפיכך גם כאן הוא היה נאלץ לרבות, ואגב: מן הירושלמי עולה שרבי עקיבא היה רבו של נחמיה העמסוני והוא בעצם לימד אותו את העקרון הזה. זאת ועוד, הירושלמי אינו אומר 'תלמידי חכמים', אלא 'אותו ואת תורתו', אבל יתכן שכוונת הירושלמי היא לתלמידי חכמים הלומדים את התורה.

מן המדרש (בראשית רבה א, יד) עולה שחידוש זה גם לא היה של רבי עקיבא, אלא של רבו, רבי נחום איש גמזו. ומובא שם דיון מעניין בנושא, השופך אור נוסף על הדרשה. רבי ישמעאל שאל את רבי עקיבא אתה ששימשת ששמשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, ולמדת ממנו 'אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין רבויין', מה באו לרבות שתי ה'אתין' שבפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"?

רבי עקיבא דווקא לא ענה לו בדרשה, אלא אמר לו שכאן אי אפשר לדרוש את ה'את' משום שהפסוק עצמו נזקק לה. אילו נאמר 'בראשית ברא אלהים שמים וארץ' - היינו אומרים השמים והארץ אלהות הן, והם עצמם היו מן הבוראים.

תשובתו של רבי עקיבא תמוהה: אם נפרש שהשמים והארץ הם חלק מן הבוראים, מי הוא זה שנברא? ואכן רבי ישמעאל דוחה את דבריו בחריפות "כי לא דבר ריק הוא מכם. ואם ריק - מכם, שאין אתם יודעים לדרוש". והוא עצמו דורש "את השמים, לרבות חמה ולבנה ומזלות, ואת הארץ, לרבות אילנות ודשאין וגן עדן".

מכל מקום על פי דרכנו למדנו שאין כל 'את' מרבה, אלא רק כזה שהמשפט ניתן להתפרש בלעדיו מבלי שתשתנה משמעותו. וצריך לומר בנידון דנן שגם "ה' אלקיך תירא" הוא משפט שיכול לעמוד בפני עצמו.

אותו ויכוח חוזר ונשנה במקום אחר שם (יד, נג): רבי ישמעאל שואל את רבי עקיבא מה יש ללמוד מן ה'את' שבפסוק "ויהי אלקים את הנער ויגדל", ורבי עקיבא עונה לו שאי אפשר 'לחתוך' כאן את ה'את' מן המשפט. "אילו נאמר ויהי האלהים הנער - היה הדבר קשה", ונשמע כגידוף ח"ו. אף כאן רבי ישמעאל דוחה בחריפות את דבריו, ודורש "את הנער - הוא וחמריו וגמליו ובני ביתו".

כאן דווקא דברי רבי ישמעאל תמוהים: הרי 'את' זה פירושו 'עִם' (עיין בפינה הלשונית), והוא באמת אינו מיותר. מדוע סבור רבי ישמעאל שיש לדרוש אותו? נראה כי רבי ישמעאל סובר שיש לדרוש כל 'את', אף אם אינו מיותר, וצריך עיון.