הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"מיתיבי"; "תא שמע"; מהלך הסוגיה

פסחים ג ע"א

מיתיבי מר זוטרא
המפלת אור לשמונים ואחד, בית שמאי פוטרין מקרבן, ובית הלל מחייבים. אמרו להן +מסורת הש"ס: [להם]+ בית הלל לבית שמאי: מאי שנא אור שמנים ואחד מיום שמנים ואחד? אם שיוה לו לטומאה - לא ישוה לו לקרבן? מדקאמר בית הלל לבית שמאי מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד שמע מינה אור אורתא הוא! שמע מינה.
מיתיבי: יכול יהא נאכל אור לשלישי; ...
מדקאמר יהא נאכל אור לשלישי אלמא: אור אורתא הוא! שמע מינה.
תא שמע: אור של יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, שחרית מתפלל שבע ומתודה, במוסף מתפלל שבע ומתודה, במנחה מתפלל שבע ומתודה, בערבית מתפלל מעין שמונה עשר. רבי חנינא בן גמליאל אומר - משום אבותיו: מתפלל שמונה עשר שלימות, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. אלמא: אור אורתא הוא! שמע מינה.
תא שמע, דתני דבי שמואל: לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, אלמא: אור אורתא הוא! –
אלא: בין רב הונא ובין רב יהודה, דכולי עלמא: אור אורתא הוא. ולא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דרב הונא קרו נגהי, ובאתריה דרב יהודה קרו לילי.

מבנה הסוגיה:

1.

מיתיבי מר זוטרא
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ג עמוד א
המפלת אור לשמונים ואחד, ...
מדקאמר בית הלל לבית שמאי מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד שמע מינה אור אורתא הוא! שמע מינה.

הגמרא מקשה על רב הונא [כמו בקושיות רבות בדף הקודם], ומסיימת בביטוי "שמע מינה אור אורתא הוא שמע מינה".

2.
אמרנו בדף הקודם שכנראה משמעות הביטוי "שמע מינה... שמע מינה" הוא שזוהי מסקנה סופית של "עורך הגמרא", ואין זו מסקנה רק של חכמי בית המדרש שדנו בסוגיה.

3.
אולם ראה ב"דקדוקי סופרים", שגורס "אלמא אור אורתא הוא", ובהערה ג מעיר שכך ["אלמא"...] מוזכר בשאר הקושיות.

4.
והגמרא מוסיפה להקשות על רב הונא...

מיתיבי: יכול יהא נאכל אור לשלישי; ...
מדקאמר יהא נאכל אור לשלישי אלמא: אור אורתא הוא! שמע מינה.

גם קושיה זו מסתיימת בהוכחה לרב יהודה ובביטוי מאד החלטי: "אלמא... שמע מינה".

5.
וכמובן נשאלת השאלה [שכבר העלינו בדף הקודם] הרי כבר היתה מסקנה ש"אור" פירושו לילה כשיטת רב יהודה ומדוע הגמרא ממשיכה להקשות על רב הונא וממילא להוכיח כרב יהודה?

5.1
ואם תאמר שהכוונה היתה לאסוף את כל הקושיות וההוכחות לשתי הדעות הרי קשה מאד מדוע הגמרא השתמשה בביטוי "שמע מינה" והיתה יכולה להסתפק בביטוי "אלמא..." [כמו בסוגיה הקודמת].

6.
והגמרא מוסיפה להקשות על רב הונא...

תא שמע: אור של יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, שחרית מתפלל שבע ומתודה, במוסף מתפלל שבע ומתודה, במנחה מתפלל שבע ומתודה, בערבית מתפלל מעין שמונה עשר. רבי חנינא בן גמליאל אומר - משום אבותיו: מתפלל שמונה עשר שלימות, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. אלמא: אור אורתא הוא! שמע מינה.

הגמרא מקשה מברייתא וגם ממקור זה היא מגיעה למסקנה כרב יהודה ש"אור – אורתא הוא" [משמעות הביטוי "אור" – לילה]. הסיומת היא כמו בקטע הקודם "אלמא... שמע מינה". וחוזרת השאלה מדוע הגמרא צריכה להגיע לאותה מסקנה שכבר נקבעה לעיל יותר מפעם אחת.

7.
שאלה נוספת: הפתיחה לציטוט הברייתא היא "תא שמע". בדרך כלל משמעותו של ביטוי זה בכל הש"ס הוא, שהגמרא מצטטת מקור תנאי [ברוב מוחלט של המקרים] שקשור לסוגייה. אולם משמעות הביטוי אינה חד משמעית [באופן מכוון] ולא ברור אם המקור המצוטט מובא לצורך קושיה או לצורך תרוץ, לצורך הוכחה או לצורך דחייה. ונשאלת השאלה, בסוגייתנו מקור זה מובא כדי להקשות על רב הונא ולסייע לרב יהודה, ומדוע הגמרא לא פתחה בביטוי "מיתיבי" – כמו בכל שאר סוגייתנו!

8.
והגמרא מוסיפה להקשות על רב הונא ולסייע לרב יהודה:

תא שמע, דתני דבי שמואל: לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, אלמא: אור אורתא הוא! –

גם כאן הסיומת דומה לסיומות לעיל - "אלמא..." - אולם ללא הסיומת הסופית של "שמע מינה", מדוע? וגם הפתיחה כאן היא כמו בקטע הקודם "שמע מינה" ולא "מיתיבי"!

9.
והגמרא מסכמת את כל הדיון לעיל:

אלא: בין רב הונא ובין רב יהודה, דכולי עלמא: אור אורתא הוא. ולא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דרב הונא קרו נגהי, ובאתריה דרב יהודה קרו לילי.

10.
לצורך יישוב השאלות ששאלנו לעיל:
פני יהושע מסכת פסחים דף ג עמוד א:

בגמרא ת"ש דתני דבי שמואל לילי י"ד בודקין כו' אלא בין רב הונא ובין רבי יהודה אור אורתא. נראה דמכל הני תיובתא דמייתי מעיקרא דאור אורתא אכתי לא הוה צריך לומר דרב הונא נמי אית ליה אור אורתא, דנהי דאשכחן בכל הני דוכתי דאור אורתא מ"מ איכא למימר דמשמע הכי ומשמע הכי בכל מקום היכא דמוכח לפי ענינו.

על השאלה העיקרית: מדוע הגמרא היתה צריכה להביא הוכחות ממקורות שונים כדי להוכיח ש"אור" משמעותו "לילה" הוא עונה כדי שלא נחשוב שביאור זה של המילה "אור" הוא לילה מתאים דווקא בכל מקור שהובא בגמרא בהקשר פרטי-נקודתי לעניינו, ואין הכרח שמתאים לנושא משנתנו.

ורק המקור האחרון שעוסק בעניין משנתנו – בדיקת חמץ - שממנו מוכח ש"אור" הוא לילה - מוכח שכך הוא הביאור במשנתנו, וממילא כולם מודים בזה – גם רב הונא.

11.
המשך דברי הפני יהושע:

ומכל שכן דאתי שפיר טפי לשיטת התוספות שכתבו בד"ה ראב"י דלמסקנא משעת האור דקאמר היינו עמוד השחר וכדפרישית, משום דמוכח ואם כן ה"נ איכא למימר דלרב הונא לא משמע כלל דניבדוק מאורתא כדפרישית לעיל בתחילת דבריו וכדמקשינן נמי לקמן ונבדוק מצפרא שהוא זמן זריזין, משא"כ מדאשכחן דתנא דבי שמואל ליל י"ד על כרחך הדר ביה.

הוא מוסיף שלפי מהלך הגמרא בהמשך ניתן היה להבין שרב הונא שאמר ש"אור" הכוונה דווקא לאור יום, אבל מעלות השחר [ולא מנץ החמה]. ואולי כוונתו לומר, שעניין זה של היום האם הוא מתחיל מעלות השחר או מנץ החמה לא התברר לגמרי מכל ההוכחות בגמרא.

11.1
ומייד הוא מקשה שאלה בסיסית, מדוע הגמרא לא הביאה מייד – בתחילת הדיון במחלוקת – את הברייתא האחרונה שהיא ההוכחה הסופית והניצחת שאמנם "אור" הכוונה ללילה.

12.
המשך דברי הפני יהושע:

ולפי זה נראה לי עוד דהא דלא מייתי מעיקרא מתנא דבי שמואל דאיירי להדיא מבדיקת חמץ גופא
דאכתי מצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא דתנא דבי שמואל סבר כתנא דבי רבי ישמעאל די"ד נקרא ראשון ולית ליה נמי דרשא דביום כתיב כמו שאבאר לקמן דבלאו הכי פלוגתא דתנאי היא, וא"כ עיקר מצותו מדאורייתא מיד בתחילת ליל י"ד שנקרא ראשון יתחיל להתעסק בהשבתתו דהיינו בדיקה וכמו שכתבתי בשם הר"ן ז"ל משא"כ תנא דמתניתין דקתני אור ולרב הונא הוי דווקא יממא א"כ אית ליה דרשא דביום או דרשא דאך חלק וא"כ לא שייך לאקדומי טפי מצפרא שהוא זמן זריזין או תחלת מצותו,

הגמרא לא הביאה ברייתא זו בתחילת הדיון כי למעשה ברייתא זו שנויה במחלוקת תנאים, ולכן יכול רב הונא לומר שאין דעתו כתנא זה

13.
המשך דברי הפני יהושע:

משא"כ השתא דמייתי כל הנך דוכתי דאור אורתא ואשכחן נמי דתנא דבי שמואל לילי א"כ לית לן למימר דאור דמתני' היינו יממא ולאפושי בפלוגתא.
ועוד דלא הו"ל למיתני אור כיון דאיכא למיטעי, כן נראה לי:

ומסקנתו: אבל אחרי שהגמרא הביאה את כל המקורות הקודמים ש"אור" הוא "לילה" לכן אין סיבה להסביר את הברייתא של "דבי שמואל" באופן של מחלוקת – כדי לא להרבות במחלוקות, וממילא ברור, ש"אור" לענין בדיקת חמץ הוא "לילה".

14.
ונראה שניתן לומר, שההוכחה מ"דבי שמואל" היא בכך שגם רב הונא וגם רב יהודה היו תלמידיו של שמואל, ולכן מסקנת הגמרא היא שלא נראה שרב הונא יחלוק על שמואל בנושא זה. לפי זה אולי באמת רב הונא יכול היה לדחות את כל הקושיות עליו אבל לא את זו של רבו - שמואל

15.
לסיכום נראה, שהגמרא ניסתה בכל פעם להסיק מסקנה מנושא מסויים לגבי משמעות המילה "אור" אבל לא היה ברור לה אם משמעות זו הינה פרטית-נקודתית רק לאותו עניין או שהיא כללית גם למשנתנו.

16.
ויותר נראה, כיון שרבי יהודה הנשיא פתח את המסכת בביטוי זה נראה היה לגמרא שכנראה יש לביטוי זה משמעות מיוחדת גם פרטית וגם כללית.

17.
הערה: לא יישבנו את השאלה בדבר הההבדלים בין הביטויים השונים, "אלמא... שמע מינה" ל"שמע מינה... שמע מינה" ובין "מיתיבי" ל"תא שמע". מובא בספרי הכללים שהרבה פעמים בש"ס אחרי שמובא "מיתיבי" הרי הקושיות הבאות נפתחות ב"תא שמע", ובכל זאת לא ברור מדוע זה כך, ונראה לומר כך: ה"תא שמע" בא לחזק את מה שהוכח/הוקשה מה"מיתיבי" הקודם, אבל מכיון שכנראה המקור שמובא ב"תא שמע" לא ממש היה מוסכם על כל החכמים מבחינת אמינותו או מבחינת הבנתו, ולכן הוא מצויין "רק" ב"תא שמע" !

18.
וראה גם ב"מקורות ומסורות", דוד הלבני, פסחים, עמודים רעג-רעו, ובעיקר הערתו שקושיה שנפתחת ב"מיתיבי" היא מתקופת האמוראים, וקושיה שנפתחת ב"תא שמע" היא מ"סתמא דגמרא", שנאמרה לאחר תקופת רבינא ורב אשי!
ולפי דבריו יוצא אפוא, שבסוגייתנו – כמו בעוד סוגיות בתחילת מסכתות – יש תוספות רבות של סבוראים!