ארון הברית / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

בקודש בקודשים, נסתר על פי רוב מעיני אדם, נמצא הארון, ממנו מדבר הא-ל עם נביאיו. נקודת המפגש בין האין לבין היש, בין האינסוף לסוף, טעונה בכל המורכבות של הבריאה

בדף יד במסכתנו מובאת ברייתא בה רבי מאיר ורבי יהודה דנים באחת החידות שבמקדש: מהותו של ארון הברית – לבו של העם ונשמתו ממש. ברמת הפשט העילה להבאת הברייתא היא בירור מידותיו של ספרי תורה, עניין העולה בסוגיה ושיש להסיק על אודותיו מתוך אחת השיטות בברייתא.

לא פעם עמדנו על כך שבעריכה התלמודית קיים רובד של עומק רעיוני וקיומי הנחשף מתוך מה שלעתים מצטייר כשולי ברובד הפשט. והרי נוכחותו של בית המקדש מודגשת בפתיחת המסכת כמודל לשכנים המתחלקים בשטח – כמו השכינה ועם ישראל המתחלקים בבית המקדש.

שני החכמים, ר' מאיר ור' יהודה, חיו כמאה שנה לאחר חורבן בית המקדש השני ולא ראו את המקדש. וכיוון שארון הברית נגנז עוד בסוף ימי בית ראשון, יש להניח שגם לא היו להם מסורות על אודות הארון. ממילא, נראה שמחלוקתם של ר' מאיר ור' יהודה נבעה מתפיסת עולמם, שנחלקה בשאלה איך גילם ארון הברית את ההתקשרות בין ה' לאדם - על רקע התהום האין סופי המבדיל ביניהם? כיצד הארון היה מוקד של קיומה של מצוות הראייה – הארון נחשף לעולי רגל על ידי פתיחת הפרוכת - ראיית הופעת מקור החיים, המעל ומעבר, בתוך הנברא החומרי?

חידת הארון

כדי לעמוד על השכנות הנכספת המתגלמת בארון כפי שזו באה לידי ביטוי בברייתא, נפליג במסע אל חידת קיומו של הארון.

מבנה המקדש וכליו מהווים מעין מודל מעשי לעבודת האדם בקבלת ברכת השפע הא-להי. בהקשר זה חלק ממבנה הארון מעורר תמיהה בכמה מובנים: בתיאור הארון נאמר

"ועשית כפורת (=כיסוי) זהב טהור... ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת... והיו הכרובים פרשי כנפיים מלמעלה סככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים. ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות (=הלוחות שמשה יקבל בסיני) אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" (שם, יז – כב).

לאחר ההתגלות בסיני, המשך נבואתו של משה, הייתה בהופעת קול ה' מבין הכרובים שעל הארון: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מִדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" (במדבר י, פט). גם נביאים אחרים קבלו את נבואתם מבין הכרובים בעלייה לרגל. צורת העמדת הכרובים יצרה תנועה של התקשרות והזדקקות, זה לזה ושניהם כלפי הארון ותכולתו – "ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים". כלומר, הצורות היוו התגלמות של תנועות פנימיות ואציליות. ועדיין השאלה נוקבת: איך יתכן שבלב המקדש היהודי מקום גילוי השכינה יהיה בין שתי דמויות עשויות מזהב (המתוארות כדמויות איש ואישה ופניהם כתינוק)? איך הועמדו בלב המקדש של המאמינים בטהרת א-ל אחד שאין לו גוף משהו הנראה כאיסור עבודה זרה?

זהו הרקע לדברי ריש לקיש במסכת יומא (דף נד):

"בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מעורין זה בזה (כאיש ואישה מחוברים); הוציאן לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו!? מיד הזילוה, שנאמר, 'כל מכבדיה הזילוה, כי ראו ערוותה'(איכה א, ח)".

ועוד, מה הייתה מטרת הנחת הלוחות בארון - הרי חוץ מכהן הגדול ביום הכיפורים לא נכנס אדם לקודש הקדשים!? בארון סגור בחדר מנותק ומרומם מעם, הארון והלוחות שבתוכו היוו מפגש ממשי בין האַין לבין היש. כיצד תוכנו של אותו חפץ הצליח לגלם עבור העם את חפצו של עולם?

אוסיף עוד נדבך לחידה. ארון הברית נלקח מהמשכן בשילה לשדה הקרב נגד פלשתים (שמואל א, ד). זקני העם סברו בטעות שנוכחות הארון, כסא לשכינה, תביא ניצחון: "נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבוא בקרבנו ויושענו מכל אויבנו" (שם ד, ג). אך המפלה בשדה הקרב רק שיקפה את המפלה בעומק הרוח.

הלא גבול בגבול

והנה השאלה העומדת בפני קיום מקדש בישראל: כיצד מכיל האדם את קיומה הממשי של הופעת הלא גבול בגבול, של מציאות שמעבר למקום, לזמן ולנפש, בתוך המקום, הזמן והנפש, מבלי לייחס להופעה זו כל אפיון חומרי?

במילים אחרות: בבסיס קיום המקדש ניצב חודו של הפרדוקס שבעצם השגת העולם כמקום של גילוי א-להים. מחד, קיימת הופעת ברכה חומרית בקרבה הפיזית להימצאות הארון (שמואל ב, ו, יא). מאידך, מתפרצת פורענות כלפי אלו הרואים את הארון רק כרעיון או כסמל מתוך ראייה של הבדלת החומר והרוח (עוזא מושיט את ידו להחזיק בארון הנשמט כאילו ההשמטה הנה רק עניין שבחומר ללא קשר ל"השמטה" של מציאות א-להית ממשית, ומת – שמואל ב, ו), וגם באלו הרואים בארון מעין פסל בו הא-להי טמון וכבול בחומר (המסתכלים בארון שהגיע חזרה משדה פלשתים שמתו – שמואל א, ו, יט).

אפשרות הקמתו מחדש של מקדש בקרבנו תלויה בראייה של כלים העשויים מזהב, כסף ונחושת – ובראיית החומר הנברא עצמו - באופן הזורק את התודעה אל הלא הגבול, אל האין סופי, ואל תכניו המשרים חיים. כלומר, יש לחוש את החיות המגוונת של העולם הנברא מבלי להתנתק ממנה לשם ראיית הלא גבול שמעבר לנברא. ובאותה תנועה ממש יש לחוות אותה כצינור, ככלי המגלם משהו מסוים מהחיות האין סופית, כידיים של משה המפנים כלפי מעלה, כאיש ואישה שחייהם בטבעיות ובקדושה חושפים את הימצאות הלא גבול בגבול.

מה בארון ומה בחוץ

על רקע זה יש לפנות לפרטי הברייתא בה דנים החכמים בתכולת ארון הברית. ומיד תמיהה. הרי כתוב במפורש שמשה נצטווה להניח בארון רק את "העדות", הלוחות!? אלא ששתי השיטות מוסיפות לתכולת הארון כביטוי להבנתן את מהות הראייה שבמקדש, מהות השכנות הנכספת.

להלן סיכום השיטות ללא ציון רוב הדרשות עליהן הן מבוססות:

רבי מאיר – הלוחות היו מונחים לאורך הארון (שלא כפי שהם מצוירים). ברווח שנשאר היה מונח ספר תורה שכתב משה.
רבי יהודה – הלוחות היו מונחים לרוחב, זה על יד זה, מה שלא השאיר רווח לספר תורה. על יד הלוחות היו שני "עמודי" כסף, שנאמר, 'אפריון (מטה מפוארת) עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" (שיר השירים ג, ט-י). מתחת ללוחות השלמים היו מונחים שברי הלוחות שמשה שבר בעקבות חטא העגל. ספר התורה שנכתב על ידי משה היה מונח מחוץ לארון על ארגז (ארון!) עם כלי זהב (הכרובים!) ששלחו הפלשתים בהשיבם את ארון הברית.

הגמרא מוסיפה תוך כדי בירור השיטות:
- שני החכמים מקבלים את שיטת רבי שמעון בר יוחאי ששם המפורש, י-ה-ו-ה, וכל הכינוים (א-להים, ש-די, צבאות ועוד) היו מונחים בארון.
- רבי מאיר מסכים שהיו עמודי כסף - מחוץ לארון.
- רבי מאיר מסכים שהלוחות השבורים הונחו מתחת ללוחות השלמים על בסיס פסוק המשווה בין הלוחות: "ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון" (דברים י, ב). רבי יהודה דורש פסוק זה בהתאם לדרשה ידועה, ומפתיעה, שא-להים אמר למשה "יישר כוח ששיברת" את הלוחות הראשונים.

העיקרון המנחה בברייתא הוא שהנמצא בארון הנו יצירה א-להית בחומר המבססת את החיבור בין הבורא לאדם.

על פי רשב"י – השיטה המוסכמת - כל שם בתורה הוא גילוי של פנימיות, של תוכן, של חיוניות, ומבטא פן מסוים של הופעת חיות. למשל, האיש יכונה: בן, גבר, בעל, אבא, סבא. גם לבורא כינויים המשקפים אופנים של גילוי, אופני מפגש עם האדם. יחד עם זאת יש לבורא, כמו לאדם, שם מיוחד, סגולי, המשקף משהו שאין להגות אותו היות והוא נותן ביטוי לעומק הגילוי, למהות הקיום. בקשר לבורא זהו שמו המפורש שלא מוגה, י-ה-ו-ה. אם כן, הופעת השפע הא-להי בעולם באה בדרגות, ושרשרת הגילויים משתקפת בשרשרת השמות והכינויים. על כן מקום כולם בארון.

רבי מאיר ורבי יהודה חלקו בתוכן של שרשרת הקיום, ובמיוחד בדרך שמבטא הארון ותכולתו את חיבור האין והיש. על פי שתי השיטות קיים קשר בין המציאות הפלאית של הלוחות לבין התוכן של נבואת משה, הוא ספר התורה, הרי הוא דיבור א-להים וחכמתו הנקלט על ידי האדם. יכולת האדם לקיים מצוות ראיית השכינה בעולם הנברא תלויה בהטמעת הדיבור הא-להי בתודעתו.

אלא שלפי רבי מאיר ספר התורה היה מונח יחד עם שני הלוחות בתוך הארון, מה שמשקף את היותו חלק בלתי נפרד מהמציאות הפלאית המתגלמת בלוחות עצמם. כלומר, אפשר לראות את הופעתו של הבורא בעולם החומרי רק בגילוי הדיבור בספר תורה. לפי רבי יהודה ספר התורה היה מונח מחוץ לארון, כחלק מעולם האדם. ועוד, בכך שהיה מונח על ארגז שנשלח בידי הפלשתים בהשבת הארון שנשלח בטעות לקרב, הוא מגלם את ההבדל התהומי בין חפץ פולחן מוזהב פלשתי-נכרי לבין חפץ מוזהב במקדש היהודי. כלומר, תוכנו יבסס את התודעה האנושית שתוכל לראות בכרובים שער לדעת א-להים, השגת מהות התקשרות וההזדקקות המהוות נשמת המקדש.

לפי רבי יהודה במקום ספר תורה היו עמודי כסף שהפכו את הארון ל"אפריון". כמו כל הנמצא בארון, ה' הוא שיצר את מטת האהבים, זאת כדי לגלם את הופעת השכינה בעולם. כלומר, יחד עם הלוחות שנשברו בעקבות חטא העגל, והלוחות שניתנו אחריו, הופעת השכינה התבטאה ברובד הבלתי מותנה של אהבת הדוד והרעיה. היא אשר מסוגלת להוות בסיס לגילוי הדיבור הא-להי המופיע בתורה שנתנה בעולם לא שלם .

גם לוחות א-להים עלולים להפוך לעבודה זרה – הכול תלוי בראיית האדם המסתכל, ראייה הפוגעת בכבוד השכינה או ראייה המכוננת חיים. יכולת האדם לראות מה שא-להים יצר כפסל – כרובים, השמש והירח, דמות האדם, כל דבר הנעשה מחומר - מהווה חסימה בפני ההזדקקות והאהבה. יכולתו של האדם לשבר את היצירה הא-להית שהפכה לפסל, בחינת "יישר כוחך ששיברת", הוא בסיס האהבה שבארון.