טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

הגיעני כזנב הלטאה – שממית בתים

"הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי וחד מינייהו רבי יוחנן. חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר: מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל. ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל. הנהו תלתא כהני, חד אמר להו: הגיעני כפול, וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. והא תנן: אין בודקין מן המזבח ולמעלה! לא תימא שמץ פסול אלא אימא שחץ פסול. ואי בעית אימא: שאני התם דאיהו דארע נפשיה" (פסחים, ג ע"ב).

פירוש: הָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דְּהָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּהִלֵּל, וְחַד מִינַּיְיהוּ [אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני הלל, ואחד מהם] רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי היה. וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים] שלא כך היה המעשה, אלא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי [לפני רבי] היו יושבים, וְחַד מִינַּיְיהוּ [ואחד מהם] ר' יוֹחָנָן האמורא היה. חַד [אחד מהם] אָמַר בשאלתו: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה ומקפידים שלא יהיו כלי הבציר טמאים, וְאֵין מוֹסְקִים את הזיתים בְּטָהֳרָה? וְחַד [אחד מהם] אָמַר ושאל אותה שאלה בסגנון שונה: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטוּמְאָה? אָמַר רבם: מוּבְטָח אֲנִי בָּזֶה שדיבר בלשון נקיה שֶׁעתיד להיות מוֹרֵה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וְאכן לא הָיָה יָמִים מוּעֲטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. ועוד מסופר: הָנְהוּ תְּלָתָא כַּהֲנֵי [אותם שלשה כהנים] שהיו בבית המקדש, וכל אחד מהם קיבל משהו מלחם הפנים שהיו מחלקים לכהנים, וכיון שרבו הכהנים היה כל אחד מקבל כמות קטנה מאד. חַד [אחד מהם] אָמַר לחבריו: הִגִּיעַנִי חלק שגודלו כַּפּוֹל, וְחַד [ואחד מהם] אָמַר: הִגִּיעַנִי כַּזַּיִת, וְחַד [אחד מהם] אָמַר: הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה. וּבָדְקוּ אַחֲרָיו, אחרי האחרון שהביא דוגמא משרץ טמא, וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל. תחילה הבינו הלומדים כי פסול זה שמצאו היה פסול יוחסין, שהתברר שלא היה כשר לכהונה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: שממית בתים   שם באנגלית: Mediterranean House Gecko   שם מדעי: Hemidactylus turcicus


נושא מרכזי: כיצד מהווה זנב לטאה מדד גודל?


שממיות, חומטים, לטאות וכמה מיני סלמנדרות הנתפסים בזנבם מסוגלים להשיר חלק ממנו ועל ידי כך להשתחרר ולברוח. מנגנון זה נקרא אוטוטמיה (Autotomy) והוא קשור לאנטומיה והפיזיולוגיה של הזוחל ואיננו רק תוצאה של כוח המופעל על הזנב. הראיה לכך היא שבחלק מהמינים הזנב נושר גם כאשר הלטאה נתפסת באיבר שונה כמו למשל בגפים. הזנב המנותק ממשיך להתפתל ויוצר רושם מוטעה של מאבק מתמשך המסיח את דעת הטורף מטרפו הנמלט. בעל החיים שהשיר את זנבו עשוי לחדש אותו באופן חלקי במשך כמה שבועות. הזנב המחודש מכיל סחוס במקום עצם ועורו חסר צבע ושונה באופן ברור משאר הגוף. השרת הזנב מתאפשרת על ידי איזורי חולשה הנמצאים במרווחים קבועים לאורך החוליות מאחורי פי הטבעת. השרת הזנב מתבצעת בעיקרה על ידי כיווץ שרירים הגורמים לשבר בחוליה ולא על ידי ניתוק בין שתי חוליות. התהליך כמעט לא כרוך בדימום משום ששרירים סוגרים מתכווצים סביב עורק הזנב ובכך מונעים את איבוד הדם. בתקופה שבה לשממית אין זנב, שרידותה נפגעת, משום שאינה יכולה להשתחרר אם תפסו בזנבה. לזנב גם תפקיד ביציבותה בעת התנועה והטיפוס ומצויים בו מאגרי שומן.

זנב הלטאה המנותק עשוי היה להוות מדד גודל מכמה סיבות: א. התופעה של ניתוק הזנב נפוצה יותר בהשוואה לאיברים אחרים. ב. הזנב המתפתל לאחר ניתוקו בלט לעין האדם וכך הפך לסמל. ג. זנב הלטאה המנותק בעל גודל קבוע, פחות או יותר, בניגוד לאיברים אחרים שאין להם נקודת ניתוק קבועה ולכן יש צורך לציין במפורש היכן נחתכו. ד. הביטוי "זנב לטאה" מדגיש היטב את אכזבת הכהן מגודל מנתו שהרי הזנב שנשר הוא רק חלק מתוך הזנב כולו שגם הוא איננו גדול.
 

שממית בתים      צילם: ZooFari

 
הרחבה

הלטאה נזכרת רק פעם אחת במקרא ברשימת השרצים הטמאים: "וְהָאֲנָקָה וְהַכּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא, י"א ל'). בתרגום יונתן במקום מפורשת הלטאה כשממית: "ומינקת חיויא וכוחא ושממיתא וקיצונא וסלמנדרא". בתרגומים לועזיים שונים מתורגמת הלטאה Lacerta שממנו נגזר השם של משפחת הלטאיים. תמיכה בזיהוי המוצע ללטאה ניתן למצוא במשנה: "... וכן בהמה וחיה אינן מטמאין, עד שתצא נפשם. התזו ראשיהם, אף על פי שמפרכסין, טמאין, כגון זנב של הלטאה שהיא מפרכסת" (1) (אהלות, פ"א מ"ו). תכונה זו של השרת הזנב בשעת מצוקה מאפיין את רוב מיני הלטאיים וייתכן וההבדלים הקטנים שבין המינים לא היה בהם די על מנת לקבוע שמות נפרדים למינים השונים. גם רס"ג תרגם את הלטאה (ויקרא, יא ל') בשם כללי המתייחס למיני לטאות שונים (עט'איה).

בניגוד לזיהוי הכללי שהצגתי עד עתה הרי שאבן ג'נאח בספר השורשים (ערך "לטא") מזהה את ה"לטאה" כמין מסויים. בתרגום מערבית של רבי יהודה אבן תיבון נכתב: "ובלשון ערב עט'איה והיא על תולדת (2) השרץ הנקרא בערבי סאם אברץ וראיתי כפירוש מלות המשנה שהיא סאם אברץ". כאמור עט'איה הוא שם כללי ללטאות אך סאם אברץ הוא שם של מין אחד או קבוצה מצומצמת יותר. בלאו מציין במילונו שהלטאה המכונה סאם אברץ היא שממית החומות (3) (tarentola mauritanica). על פי אותה מסורת שכנראה הייתה מקובלת בספרד פירש גם הרמב"ם (בפיהמ"ש, אהלות, שם): "ולטאה הוא "אלסאם אברץ" וכו'". לדעת ז. עמר "אלסאם אברץ" היא שממית הבתים (4) ומשמעות השם היא "סם (רעל) המצורע". צבעה הוורוד וגופה המכוסה בגבשושיות הזכירו את פניו של מצורע ומכאן התפתחה אמונה עממית מוסלמית קדומה שנגיעה בשממית גורמת לצרעת. את מחלת הצרעת בבני אדם שלא נגעו במודע בשממיות ייחסו למעברן על פניהם בעת שישנו. נבחר בשממית הבתים כנציגת ה"לטאות" לא רק בגלל זיהוי זה אלא גם משום שהיא נפוצה יותר בבתים בהשוואה למיני לטאות אחרים וסביר להניח שבה השתמשו כמשל לבעל חיים משיר זנב.

במסכת בבא בתרא (קמב ע"ב) מהווה פירכוס זנב הלטאה הוכחה לכך שאין הוא סימן חיים: "למימרא דהוא מיית ברישא, והא הוה עובדא ופרכס תלתא פרכוסי? אמר מר בר רב אשי: מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת" (5). הלטאה משירה את זנבה כמנגנון להגנה מפני טורפים. הזנב המפרכס מושך את תשומת לב הטורף בעוד שהלטאה עצמה יכולה להתחמק. הפירכוס נובע מדחפים עצביים מקומיים שכמובן אינם קשורים למוח בעל החיים. מעניין לקרוא את דברי הרמב"ם (שתחילתם הובאה לעיל) המתארים באופן מדוייק את הרקע הפיסיולוגי של התופעה: "... לפי שבעל חי זה מתנועע זנבו זמן מה אחר שנכרת. ויארע זה למקצת מיני בעלי החיים אם לא היה הכח המניע מתפשט בכל האברים מיסוד ומוצא אחד אלא יהיה מפולג בכל הגוף". ה"כוח המניע" כלומר מערכת העצבים האחראית לפעילות השרירים ולתנועה איננה מרוכזת בנקודה אחת ("מיסוד ומוצא אחד") אלא מפוזרת בחלקי הגוף האחרים ("אלא יהיה מפולג בכל הגוף").

כאשר העובר מפרכס וגופו שלם ניתן היה לחשוב בהו"א שמדובר באותות חיים הקשורים לפעילות המוח. זנב הלטאה המפרכס, גם לאחר ניתוקו, מהווה הוכחה לקיומם של אותות עצביים ממקורות אחרים שאינם המוח. פירכוס עשוי להיות פעילות רפלקס הנובעת מאותות המגיעים ממוח השדרה ולא ממוח הגולגולת.

 

(1) משנה זו היא אחת מהמקורות לפסיקה סביב שאלת מעמדו של מוות מוחי ביחס לקביעת רגע המוות
(2) את המילה שאבן תיבון תרגם 'תולדת' אפשר לתרגם גם מבנה גוף או מראה חיצוני. תודה לד"ר חנוך גמליאל על תרגום המקור הערבי של אבן ג'נאח.
(3) השם העברי הוא על פי מ. דור, לקסיקון זואולוגי, עמ' 336.
(4) לזיהוי זה יש יתרון על פני זיהויו של בלאו משום ששממית החומות נפוצה בעיקר בחלק המערבי של אגן הים התיכון ולא מצויה באזורנו. בדומה לשממית הבתים גם שממית החומות נפוצה במגורי אדם ודומה מאד במבנה, בגוונים ובהתנהגות לשממית הבתים. 
(5) פירוש: ותוהים: לְמֵימְרָא [האם לומר] שברור שהוּא העובר מָיֵית בְּרֵישָׁא [מת תמיד בראשונה]? וְהָא הֲוָה עוּבְדָא [והרי היה עובר] שמתה אמו, וּפִרְכֵּס העובר תְּלָתָא פִּרְכּוּסֵי [שלושה פרכוסים] אחרי מות אמו! אָמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: זו אינה ראיה, מִידֵּי דַּהֲוָה [כמו שקורה] בזְנַב הַלְּטָאָה שֶׁמְּפַרְכֶּסֶת, שאין זה אומר שיש בה חיים, אלא הם תנועות של שרירים בלבד.
 

רשימת מקורות:

מנחם דור, החי בימי המשנה המקרא והתלמוד (עמ' 165-166)
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 192-193.

לעיון נוסף:

פורטל הדף היומי: והעלה שממית על גבי המזבח

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.