הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

נשים ומצוות עשה שהזמן גרמא

עירובין צו ע"א

כידוע, ישנה מחלוקת בין האשכנזים והספרדים בשאלה האם נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמה או לא. האשכנזיות נוהגות לברך על לולב, שופר, וחלקן אף על ספירת העומר, בעוד הספרדיות נוהגות שלא לברך. ואולם, גם האשכנזיות אינן נוהגות להתעטף בציצית או להניח תפילין. מדוע?

אחד המקורות היסודיים לשאלה זו נמצא בסוגייתנו:
 

1. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף צו עמוד א

דתניא: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. מדלא מיחו בה חכמים - אלמא קסברי: מצות עשה שלא הזמן גרמא היא. - ודילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: נשים סומכות רשות. דאי לא תימא הכי - אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה. מי איכא למאן דאמר רגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא? אלא: קסבר רשות, הכא נמי: רשות.

מיכל בת כושי היא, כמובן, מיכל בת שאול. וכפי שדורשים חז"ל:
 

2. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב

"שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני" (תהלים ז). וכי כוש שמו? והלא שאול שמו! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף שאול משונה במעשיו. כיוצא בדבר אתה אומר: "על אדות האשה הכשית אשר לקח" (במדבר יב), וכי כושית שמה? והלא ציפורה שמה! אלא: מה כושית משונה בעורה - אף ציפורה משונה במעשיה. כיוצא בדבר אתה אומר "וישמע עבד מלך הכושי" (ירמיהו לח), וכי כושי שמו? והלא צדקיה שמו! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף צדקיה משונה במעשיו. כיוצא בדבר אתה אומר: "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל" (עמוס ט), וכי כושיים שמן? והלא ישראל שמן! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף ישראל משונין במעשיהן מכל האומות.

מיכל, אם כן, הניחה תפילין, ולא מיחו בה חכמים. ואמנם בירושלמי (עירובין י, א) ישנה דעה שאכן מיחו בה החכמים, אבל בתלמוד הבבלי ההנחה מוסכמת שלא מיחו בה. הגמרא תולה את השאלה אם מיחו בה או לא - בשאלת הסמיכה על הקרבן.

ודאי שנשים אינן מצוות לסמוך על הקרבן. אך נחלקו התנאים האם הן יכולות לסמוך אם הן רוצות. מקור המחלוקת הזו הוא במסכת ראש השנה:
 

3. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לג עמוד א

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. הא נשים - מעכבין. והתניא: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב! - אמר אביי: לא קשיא; הא - רבי יהודה, הא - רבי יוסי ורבי שמעון. דתניא, "דבר אל בני ישראל" - בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות.

כולם מסכימים שנשים אינן מחוייבות לסמוך על הקרבן, אך ר' יוסי ור' שמעון סוברים שמותר להן למרות שהן אינן מצוות. בכללי הפסיקה, הלכה כר' יוסי מחביריו (עירובין מו, ב) , וממילא ודאי בדין זה - שגם ר' שמעון מסכים לדינו של ר' יוסי, אמורה להיות הלכה שנשים יכולות לסמוך על הקרבן. ולפי מה שהגמרא קישרה בין המחלוקות, הרי שאין למחות ביד אשה שרוצה להניח תפילין.

אך לכאורה יש לשאול: אפילו לדעתו של ר' יהודה, שאינו מתיר לנשים לסמוך, לא ברור מדוע יש למחות בבתו של שאול? האם אנחנו מוחים בידי נשים שיושבות בסוכה? כך שואל הרשב"א, והוא אומר שישנן רק ארבע מצוות שבהן סובר ר' יהודה שיש למחות בנשים שרוצות לקיימן: סמיכה על הקרבן, עליה לרגל, הנחת תפילין ותקיעת שופר:
 

4. רשב"א, עירובין צו, א

מדלא מיחו בהם חכמים אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא. ואיכא למידק: אפילו תמצא לומר שהזמן גרמא, למה ימחו? ור' יהודה נמי דאית ליה אין נשים סומכות אמאי לא? ומאי שנא מסוכה דאף נשים יושבות בה אפילו לר' יהודה, דשמעינן ליה לר"י בפ"ק דסוכה דאמר הילני המלכה היתה יושבת בסוכה ושבעה בניה עמה ואי איכא בסמיכה ובהנחת תפלין משום בל תוסיף על המצות אף בסוכה נמי לא תשב, וי"ל דבכל המצות כיון שהאנשים חייבים, אף הנשים אינם חייבות משום בל תוסיף, דקולא היא שהקלה התורה אצל הנשים לפוטרם מן המצות שהזמן גרמא, דומיא דסומא דפטור מכל המצות ואינו עובר בהם משום בל תוסיף, אבל בסמיכת קדשים והנחת תפילין ותקיעת שופר ועליה לרגל שאמרו דאסורות ור' יהודה דאמר אין הנשים סומכות רשות, לא משום בל תוסיף אלא משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות להזהר לשומרם בנקיות, ועליה לרגל משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה כשמביאה עולת ראיה אע"ג דרשות, א"נ משום ראיית פנים בעזרה שאין נשים נכנסות בעזרה שלא לצורך ועד ירושלים באה משום שמחה אבל להר הבית אינה צריכה לעלות לכך, וסמיכה משום עבודה בקדשים אפילו באקפת יד, ותקיעת שופר משום דמלאכה דרבנן היא... ולא כמו שפירש"י ז"ל כיון שנראה כמוסיפות על המצות:

בכל מקרה, מכיון שנפסק להלכה כר' יוסי, הרי שגם לגבי התפילין אמורה להיות ההלכה שאשה יכולה להניח תפילין. אך הרמ"א פסק שיש למחות ביד הנשים שרוצות להניח תפילין. ואלו הם דברי הרמ"א:
 

5. שולחן ערוך אורח חיים סימן לח סעיף ג

נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם.

לכאורה יש להבין: מדוע יש למחות בנשים שרוצות לקיים את המצוה? הרי ההלכה צריכה להיות כר' יוסי שמתיר לנשים גם לסמוך על הקרבן! מסביר הבית יוסף את הדברים:
 

6. בית יוסף אורח חיים סימן לח

כתב הכל בו (סי' כא) בשם הר"ם שאם רצו הנשים להניח תפילין אין שומעין להן מפני שאינן יודעות לשמור עצמן בנקיות עכ"ל. ובספר ארחות חיים (הל' תפילין סי' ג) הקשה עליו מדאמרינן בריש פרק המוצא תפילין דמיכל בת כושי (פירוש בת שאול) היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. ולי נראה שטעם הר"ם כמו שכתבו התוספות (ד"ה מיכל) דאיתא בפסיקתא (רבתי פרק כב) שמיחו בה חכמים ופירשו הם דטעמא משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אינן זריזות ליזהר, והר"מ רצה לחוש לדברי הפסיקתא.

מסיבה זו התקבל להלכה שיש למחות ביד נשים הרוצות להניח תפילין. ואמנם, ידוע כי בנותיו של רש"י הניחו תפילין (אם כי לא מצאתי מקור כתוב לכך), אך אולי מדובר בבנות חריגות מאוד אשר באמת הקפידו לשמור על עצמן כל הזמן, שלא יניחו תפילין בעת שאין גופן נקי.

לגבי ציצית, לכאורה, לא אמורה להיות שום בעיה: הרי גם הרשב"א לא הזכיר את המצוה הזו כאחת החריגות, וגם הדין של גוף נקי לא שייך לגבי ציצית. ובכל זאת כתב בשו"ע כך:
 

7. שולחן ערוך אורח חיים סימן יז סעיף ב

נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. הגה: ומ"מ אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידו כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא, אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא, פי' אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית.

כלומר שגם לגבי ציצית ישנו דין מיוחד, שמכיון שאין זו מצוה הכרחית, אם אשה לובשת אותה זה נראה כיוהרא.

דין נוסף שמקורו בסוגייתנו, הוא השאלה האם נשים יכולות גם לברך על קיום מצוות עשה שהזמן גרמה. כלומר: מלבד חמש המצוות שראינו שבהן אולי אין לנשים לקיים אותן, ישנן מצוות רבות שנשים מקיימות, והשאלה היא האם הן יכולות גם לברך עליהן. כגון: נטילת לולב, ישיבה בסוכה או ספירת העומר.

התוספות בסוגייתנו כותב כך:
 

8. תוספות, עירובין צו, א ד"ה דילמא

דילמא סבר לה כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות - מכאן אומר רבינו תם דמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות, כמו מיכל בת שאול שהיתה מסתמא גם מברכת.

אך ראשונים רבים חלקו על רבינו תם, שהרי אין ראיה מסוגייתנו שהיא יכולה גם לברך, אלא רק שהיתה מניחה תפילין. וכך פסק הרמב"ם:
 

9. רמב"ם הלכות ציצית פרק ג הלכה י

נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות. ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן.

הרמב"ם גם אינו סובר כפי שראינו ברמ"א, שיש למחות בנשים הרוצות להתעטף בציצית משום שזה נראה כיוהרא. אך לעניין הברכה, הוא סובר שאין לברך. כך פוסק גם השו"ע בכמה מקומות, לדוגמא בהלכות שופר:
 

10. שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפט סעיף ו

אע"פ שנשים פטורות, יכולות לתקוע; וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן.
הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו, ואין תוקעין רק לנשים. אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אע"פ שכבר יצאו.

הרבה פעמים מקשרים בין המחלוקת הזו למחלוקת אחרת שבין רש"י לרבינו תם (סוכה מד, ב) האם יש לברך על מנהג, כגון על אמירת הלל בראש חודש. אך הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"א סימן לט) אומר שאין קשר בין המחלוקות, מכיון שבאמירת הלל בראש חודש, מכיון שנהגו ישראל לאומרו, והאדם נמצא במקום שנהגו לאומרו, אין הוא יכול שלא לאומרו, ולכן יש יותר צד לברך. אך לגבי מצוות עשה שהזמן גרמה, שלכל הדיעות אין שום חיוב לאשה לעשות אותו, כיצד היא יכולה לומר 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו'? וגם לצד שני אין הכרח: גם אם נפסק שאין לברך על ההלל, שהרי יסודו הוא רק במנהג, אולי נשים בכל זאת יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמה, שהרי הקב"ה אכן ציוה את עם ישראל לקיים את המצוה הזו - גם אם לא את הנשים, הרי הגברים נצטוו בכך.

ואולם, בתקופת הראשונים היה ספר שו"ת אחד חריג מאוד מכל הנוף המקובל. מחברו הוא ככל הנראה ר' יעקב ממרוי"ש, ואין בתשובותיו נימוקים מהסיבה הפשוטה: הוא קיבל את כל התשובות בספרו בגילויים הדומים לנבואה. השאלה הראשונה בספר זה היא:
 

11. שו"ת מן השמים, סימן א

שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל מי שמברך להן על תקיעת שופר אם יש עבירה בדבר ואם הוי ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות ואם לאו.
והשיבו, וכי אכשיר דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם, וברכו את ה' אלהיכם, והעד מגילה וחנוכה, ופירשו לי מה מצינו במגילה וחנוכה מאחר שהיו באותו הנס חייבות בהם ומברכות עליהם, ובלולב נמי מצינו סמך לדבר שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים, ובשופר נמי אמרינן שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא זכרון אבותיכם לפני לטובה, ובמה, בשופר, והנשים נמי צריכות שיבא זכרונן לפניו לטובה, לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידן.

החיד"א התייחס לעצם התופעה של שו"ת מן השמים בספרו שם הגדולים. וכך הוא כתב:
 

12. שם הגדולים, מערכת גדולים רכד - ר' יעקב החסיד

...דאם נביא ניבא בשם ה' דסברת פלוני אמת, בא האות כי הוא נביא שקר, ויהרג, דלא בשמים היא, דלא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים, כמו שכתוב 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט". אמנם בדבר שנחלקו בזמן הסנהדרין ועמדו במחלוקתן ואין מכריע, ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, בזה אם יבוא בת קול או רוח הקודש לומר שסברת פלוני אמת, צייתינן לה, מאחר דסנהדרין והשופטים לא יכלו להסכים בדבר ויש פנים הנראין לכאן ולכאן, והבת קול הוא כהלכה... וכל שכן בזמן הרבנים אחר הגאונים כי הן בעוון חלף הלך סדר לימוד תנאי ואמוראי ורבנן סבוראי, נחמד למראה יאה ויאה שהיו לומדים בקיבוץ גדול ונורא למאות ולאלפים וחכמי ישראל אבדורי אבדור על ארבע כנפות דליכא תו "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט" אז כאשר שמים לו זכו והופיע רוח הקודש על גדול הדור... באלו אמרו לסמוך מאחר דאין בידינו כחכמי הדור להכריע. ומיהו אי גברא רבה נראה בעיניו מתוך התלמוד וכללי ההלכות להיפך, יכול לחלוק, דלא בשמים היא.

לכן, החיד"א החליט לפסוק בניגוד לדעת השו"ע, ולהתיר לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמה, בהתבסס על השו"ת מן השמים. בתחילה כתב החיד"א באופן תקיף שלא לברך על מצוות עשה שהזמן גרמה:
 

13. ברכי יוסף, אורח חיים סימן תרנד סעיף ב

מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב, זה שנים רבות ערערתי על זה דנהגו כך מעצמן, ואנן קבלנו הוראות הרמב"ם ומרן והם פסקו שלא לברך ושאלתי לחכמים זקני דורנו והם אמרו דהוא מנהג טעות דקצתן נהגו הכי בבלי דעת ויש לבטל המנהג. ואחר זמן האיר וזרח ספר נחפה בכסף למורי הרב זלה"ה ושם ראיתי שכתב שהוא מנהג טעות וכל המבטל המנהג תבוא עליו ברכה.

אבל מאוחר יותר חזר בו החיד"א בעקבות שו"ת מן השמים:
 

14. שו"ת יוסף אומץ סימן פב

לענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרוי"ש כמו שהבאתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן תרנ"ד אות ב' נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב. וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלם /ירושלים/ ת"ו. והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו. נראה ודאי דאילו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי האי לא שייך לא בשמים היא דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו אהניא לן לפסוק כמותם כיון דאית לן סיעתא דשמיא.

ואולם, הרב עובדיה יוסף חולק על החיד"א מכל וכל, וכותב שגם לפי האשכנזים פוסקים רבים אומרים שאין לברך אלא רק במקום שנהגו, וודאי שלפי הספרדים אין שום היתר לברך על מצוות עשה שהזמן גרמה:
 

15. שו"ת יביע אומר חלק א או"ח סימן לט - מ

וחזיתיה להגאון חכם צבי בהוספות (סי' ח), שכתב להביא ראיה להרמב"ם ממ"ש בסוכה (ב:), מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה למעלה מכ' אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר. אמרו לו משם ראיה אשה היתה ופטורה מן הסוכה. ע"ש. ואם איתא לדברי ר"ת, אכתי קשה לרבנן, דאמאי לא אמרו לה שפסולה הסוכה, כדי שלא תברך, ואפי' על הספק היה להם להודיעה... ומ"מ הגאון חכם צבי שדי נרגא בסברת ר"ת, וכן היה מורה ובא, וכמ"ש בישועות יעקב (סי' יז סק"א) שהחכ"צ היה מוחה בנשים שלא יברכו על מ"ע שהז"ג. וכן חתנו הגאון מהר"א ליבוש אב"ד באמשטרדם, לא הניח לנשים לברך. ע"ש. וכן כתב בישועות יעקב (ר"ס תרמ). ע"ש. וכ"כ הגאון יעב"ץ בהגהותיו לעירובין (צו) לדחות דברי ר"ת מהלכה. ע"ש. וכן הנהיג הגאון מצאנז בעל דברי חיים, שלא לברך על מ"ע שהז"ג, והובא בס' מקור חיים (סי' תלה). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרש"ג ח"ב (ס"ס לט) שכ"כ לדינא.
...
ועכ"פ דעת הרבה מהאחרונים שאף להנוהגות לברך, לא מורינן להו לכתחלה לברך. וכ"ז לאחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א.
אולם לדידן דקבלנו עלינו הוראות מרן, ככל אשר יאמר כי הוא זה, יש למנוע ג"כ הנשים מלברך על הלולב ושאר מ"ע שהז"ג, וכבר ביארנו בס"ד בסימן הקודם שכן דעת רבוותא קמאי אימתני ותקיפי, הלא הם הרמב"ם, והראב"ד, ורש"י, והסמ"ג, ור' ישעיה הא', והריא"ז נכדו, והאור זרוע, ורבינו מנוח, וחוט המשולש, ומהריק"ו. הרי לפנינו עשרה שליטים, אשר בכל הארץ יצאו קום, וכלהו ס"ל שיש איסור לנשים לברך על מ"ע שהז"ג, והוי ברכה לבטלה, שהיאך יאמרו וצונו וה' לא צוה. ומה גם שהסמ"ג ידע מכל דברי ר"ת ור"י, ואעפ"כ פסק כהרמב"ם, מטעם שא"א לומר וצונו, בודאי שכן עיקר להלכה.

לגבי טענתו של החיד"א שאילו מרן היה רואה את שו"ת מן השמים היה חוזר בו, מוכיח הגר"ע יוסף (או"ח א סימן מ אותיות יא - יב) שלמרות שבשו"ת מן השמים פסק גם לברך על ההלל בראש חודש, וכן לברך שהחיינו בקריאת המגילה בבוקר של פורים, וכן על נטילת ידיים במנחה וערבית - ובכל הדברים האלה אין אנו פוסקים כמו שו"ת מן השמים, אלא כפי שפסק השו"ע, ולא ברור מדוע דוקא פה יש לפסוק בניגוד לדעת מרן.

יש לציין שגם לפי האשכנזים שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמה, ישנה מצוה חריגה והיא מצוות ספירת העומר, שבה כתב המשנה ברורה שלא לברך, אם כי אולי הנימוק לא ישכנע כל כך בימינו...
 

16. משנה ברורה סימן תפט סעיף קטן ג

מתחילין לספור וכו' - ונשים ועבדים פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א מיהו כבר שויא עלייהו חובה וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות.