תפילין דרך מלבוש
עירובין צה ע"ב
"כי שרו רבנן לענין הצלה – דרך מלבוש".
דומה לזה אמרו במסכת שבת דף סא ע"א שהיוצא בתפילין אינו חייב חטאת, "מאי טעמא – דרך מלבוש עבידא". היוצא מכך שמשמעות מצוות התפילין היא להניחם כמלבוש ותכשיט. שכן התפילין נקראים בתורה טוֹטָפֹת (שמות יג, טז; דברים ו, ח; דברים יא, יח), וטוטפת היא סוג של תכשיט, כמבואר מדין המשנה במסכת שבת נז ע"א שאין אשה יוצאה בשבת בְּטוֹטֶפֶת.
אמרו בירושלמי מסכת ברכות פ"ב ה"ג: "רבי יוחנן בסיתוא דהוה חזיק רישיה הוה לביש תרויהון, ברם בקייטא דלא הוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה". מבואר באור זרוע ח"א הלכות תפילין סימן תקלב: "רבי יוחנן בסיתווא חזיק רישיה ולביש תרווייהו, ובקייטא לביש דאדרעיה – הא למדת שהחולה פטור מן התפלין". כלומר שלא היה מניח תפילין של ראש כאשר לא היה חש בטוב עמם.
מה טעם הפטור בחולה?
כתב הרמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד, יג: "מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן". מלשון הרמב"ם משמע לכאורה שהטעם שהמצטער פטור הוא שלא יסיח דעתו. אך אם כן קשה, הרי טעם הסחת הדעת שייך גם בתפילין של יד, ולמה הניחן רבי יוחנן?
אלא שכשם שאמרו במסכת סוכה כו ע"א שמצטער פטור מן הסוכה, ואמרו שם "תשבו כעין תדורו", כלומר שבפסוק (ויקרא כג, מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים פירוש המילה תשבו הוא כדרך שאדם מתיישב ודר בביתו, כך פירוש והיו לטוטפות שיהיו כדרך לובשי התכשיטים והמלבושים, ואין דרך להתאמץ ללובשם במקום צער.
וכן במסכת חולין קי ע"א: "אמר רב יהודה חולי מעיין פטור מן התפילין". ופירש רש"י: "מפני שצריך לחלצן תדיר", כלומר שסיבת ההיתר היא הטרחה. דומה לזה כתב הרמב"ם דלעיל: "חולי מעים וכל מי שלא יכול לשמור את נקביו אלא בצער פטור מן התפילין", כלומר שיכול הוא לשמור את נקביו, ואף על פי כן פטור, מפני שמצטער.
