הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הלכה כרב באיסורים; הלכה כלישנא בתרא?

עירובין  צד ע"ב - צה ע"א

דאיתמר, אכסדרה בבקעה, רב אמר: מותר לטלטל בכולה, ושמואל אמר: אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.
רב אמר: מותר לטלטל בכולה, אמרינן פי תקרה יורד וסותם
ושמואל אמר: אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
בעשר כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - ביתר מעשר.
ואיכא דאמרי: ביתר - כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - בעשר.
והא דאמר רב יהודה:
קורה ארבעה מתיר בחורבה.
ורב נחמן אמר רבה בר אבוה: קורה ארבעה מתיר במים. מני? –
להך לישנא דאמרת בעשר לא פליגי - בעשר, ודברי הכל. להך לישנא דאמרת בעשר פליגי - כרב.
לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל קמיפלגי; דאיתמר: סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין - כשירה. אין לה פצימין; אביי אמר: כשירה, ורבא אמר: פסולה.
אביי אמר: כשירה, אמר: פי תקרה יורד וסותם.
ורבא אמר: פסולה, לא אמר פי תקרה יורד וסותם.
לימא אביי כרב, ורבא כשמואל! –
אליבא דשמואל כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - אליבא דרב.
אביי - כרב. ורבא - עד כאן לא קאמר רב התם - אלא דהני מחיצות לאכסדרה עבידי. אבל הכא, דהני מחיצות לאו לסוכה עבידי - לא.

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה לה:

אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואף על פי שהיא שלש מחיצות ותקרה, שאנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית, והזורק מרה"ר לתוכה פטור כזורק למבוי סתום שיש לו קורה,
בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה בעשר אמות הרי זה אסור לטלטל בכולו אף על פי שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זוית, ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה רואין אותה שירדה וסתמה ומותר לטלטל בכולו והוא שלא תהיה באלכסון. +/השגת הראב"ד/ אכסדרה בבקעה וכו' והזורק מרה"ר לתוכה פטור. א"א זה שבוש.+

מהרמב"ם משמע שפוסק כ"לשון ראשון" בגמרא, שלפיו יוצא, שאומרים את הכלל "פי תקרה יורד וסותם" בפרצה יותר מעשר – שלפי כולם אומרים "פי תקרה..." - ואפילו בפחות מעשר אומרים "פי תקרה..." לפי רב. זאת אומרת שהרמב"ם מכריע כשיטת רב מפני הכלל ש"הלכה כרב באיסורים".

2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יז הלכה לה:

[לה] אכסדרה בבקעה. שם (עירובין דף צ"ד:) אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בד'. בעשר כ"ע לא פליגי כי פליגי ביותר מעשר. איכא דאמרי ביותר מעשר כ"ע ל"פ כי פליגי בעשרים.
ומן ההלכות נראה שפוסקין כלשון הראשון וכרב דהלכתא כותיה באיסורי.
והביאו הא דרב בלבד בסתם משמע דאפי' יתר מעשר וזה דעת רבינו.

עד כאן הוא מסביר כפי שהסברנו לעיל.

3.
המשך דבריו:

והטעם לדבריהם הוא לפי שמחלוקת לשונות אלו הוא בשל דבריהם כמבואר פ' י"ד שאיסור הכרמלית מדבריהם והולכין בו אחר המיקל

ה"מגיד משנה" מסביר שהפסק הנ"ל נובע מכח הכלל שהמחלוקת בסוגייתנו היא בדין דרבנן [דין "פי תקרה יורד וסותם" במחיצות עירוב], ובדין דרבנן פוסקים לקולא. כנראה שהוא מתכוון לומר שהמחלוקת בין שני הלשונות בגמרא [בין לשון ראשון ללשון שני שהוא "איכא דאמרי"] מוגדרת כ"ספק", ולכן פוסקים לקולא. הוא לא מזכיר את הכלל שפוסקים "כדברי המיקל בעירוב" אלא מסתמך על הדין הכללי של ספק דרבנן לקולא.
כמו כן נובע מדברי ה"מגיד משנה" שלרמב"ם אין כלל כללי בהכרעה בין שני לשונות בגמרא מסוג של לשון ראשון ו"איכא דאמרי".

4.
המשך דבריו:

ויש מי שפוסק כלשון אחרון דכל שנפרץ מלואו ברוח אחת והוא יתר מעשר אין אומרים בו פי תקרה יורד וסותם וכן פסק הרשב"א ז"ל בספרו. ודעת ההלכות ורבינו נראה עיקר וגם בספר העתים לא הביא אלא דברי רב כפשטן:

הוא מביא את דעת הרשב"א שפוסק כלשון אחרון [דעת ה"איכא דאמרי"] בסוגייתנו, ובמקרה של פרצה יותר מעשר אמות - – שגם לרב וגם לשמואל - לא אומרים "פי תקרה יורד וסותם".

5.
חידושי הרשב"א מסכת עירובין דף צד עמוד ב:

ולענין פסק הלכה כתב ר"ז ז"ל כיון דפסקינן בכולי תלמודא כלישנא בתרא נקטינן כהדין לישנא הלכה למעשה דביתר מעשר שנפרץ במלואו א"נ משתי רוחות לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אעפ"י שלא נפרץ הקרוי אבל בעשר אפי' נפרץ במלואו אמרינן פי תקרה יורד וסותם כל זמן שלא נפרץ הקרוי ואם נפרץ גם הקרוי ונשאר באלכסון בפירצה של שתי הרוחות בקרן זוית לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ואם נפחתה (כותל) [כולה] דופן כנגד דופן כו"ע בין לרב בין לשמואל [לא] אמרי' פי תקרה יורד וסותם,
והיינו דאמרי' במסכת סוכה בפרק ראשון אפי' מציעתא א"ל בהא אפי' אנא מודינא לך משום דהוי כמבוי [המפולש]:

דעת הרשב"א שבאופן עקרוני וכללי הכלל הוא, שבכל הש"ס פוסקים כלישנא בתרא [כלשון אחרון / כלשון שני / כ"איכא דאמרי"].

6.
ויש להעיר: הגמרא דנה בהמשך הסוגיה במחלוקת בין רבא ואביי [לעניין מחיצות סוכה] האם היא קשורה למחלוקת בין רב ושמואל. אמנם הגמרא מסבירה שלעניין סוכה הגדרים שונים, אבל בעצם הנסיון להשוואה בין שתי המחלוקות יוצא דבר מעניין. במחלוקת בין רב לשמואל הכלל הוא, שהלכה כרב באיסורים, ובמחלוקת בין אביי ורבא הכלל הוא שהלכה כרבא לעומת אביי, ובסוגייתנו הגמרא אומרת במפורש [בהוה אמינא] שאביי סובר כרב ורבא סובר כשמואל. כיצד היה צריך לפסוק? בדרך כלל אומרים, שפוסקים לפי כללי ההכרעה שבין המאוחרים יותר – כלומר, כרבא [כל זה רק בהוה אמינא שבסוגייתנו].