מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם בני יעקב נצטוו על גיה"נ ואם אסור בבהמה טמאה
פסחים כב ע"א
דתניא האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה ר' יהודה מחייב שתים ור"ש פוטר, וערש"י דנחלקו אם גיה"נ אסור רק בבהמה "טהורה" שמותרת באכילה או דאף בבהמה "טמאה" שאסורה באכילה ג"כ נוהג בו איסור דגיה"נ.
וכן יעוי' בחולין (ק:) במשנה דנחלקו ר' יהודה ורבנן אם מבני יעקב נאסר גיד הנשה או רק מסיני אלא שנכתב במקומו, דלר"י נאסר מבני יעקב ולרבנן נאסר רק מסיני ולא לפני כן, אמר ר"י והלא מבני יעקב נאסר גיה"נ ועדיין בהמה טמאה מותרת להם, אמרו לו רבנן לר' יהודה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ע"ש. והיינו דאר"י דע"כ שנוהג גם בטמאה שכן נאסר גיה"נ לפני מת"ת והתם ע"כ דנאסר גם בטמאה, וע"כ דגם לדורות אצל בנ"י איכא לאיסור דגיה"נ גם בטמאה. ויעוי' ברמב"ם ברפ"ח דמאכ"א ה"א וה"ה דנקט כוותיה דרבנן ולא כר' יהודה ע"ש ובמג"מ, וכן יעו"ש בפיה"מ דכ' דאין הלכה כר' יהודה.
והנה יעוי' ברמב"ם בפ"ט דמלכים ה"א שכ' דעל ששה דברים נצטוה אדה"ר וכו' וכו' בא אברהם ונצטוה אף על המילה, ויצחק הפריש מעשר וכו', ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות וכו' עכ"ד יעו"ש, ובדכ' לשון ציוו רק גבי אדה"ר ואברהם ועמרם ומשא"כ גבי יצחק ויעקב כ' רק שהפריש והוסיף, ע"כ דאצל יצחק ויעקב לא נצטוו על "מעשר" ו"גיד הנשה" כלל אלא שנהגו כן לעצמם ולא שהיו "מצווים" ע"ז הם ויוצ"ח ודורותיהם אחריהם, ובאמת לא מצינו כלל שנצטוה יצחק וב"ב על "המעשר", וכן יעקב אע"ה על גיד הנשה, וא"כ ע"כ דמש"כ דיעקב "הוסיף" גיה"נ לא "שנצטוה" ע"ז כ"א שהחמיר ע"ז מעצמו. שכן להדיא ס"ל כוותיה דרבנן דרק מסיני ציוה הקב"ה על גיה"נ ולא לפני כן. ולפי"ז צ"ע מש"כ המהר"צ חיות בשבת (פו:) דבנ"י לפני מת"ת היו מצווים "במעשר וגיה"נ" ולכן "נתחממו" בגופם על שדאגו ע"ז, הא לא היו מצווים ע"ז כלל לפני מת"ת וא"כ אפי' אם השתדלו להקפיד ע"ז מ"מ לא מסתבר ש"דאגו" ע"ז ומחמתו נתחממו, וצ"ע.
וכן יעו"ש במלכים בכס"מ שכ' בזה"ל, ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום, ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה, עכ"ל ע"ש. והוא כדכתבנו דע"כ שלא היו "מצווים" ע"ז כלל. וכן יעו"ש ברדב"ז שכ' בזה"ל, ואע"פ שלא מצינו שנצטוה על המעשר בהדיא, כיון שהיו נוהגין בו משמע דמצוה היא, שכן מצינו ביעקב כתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ומקרא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, עכ"ל הרדב"ז ע"ש. והיינו דאכן לא היו מצווים על המעשר וגיה"נ שכן רק בסיני נצטוו ע"ז מ"מ נחשב להם למצוה ודומיא דיצחק ויעקב שקיימוהו דע"כ דנחשב למצוה, אך לא לחיוב. וכן יעו"ש בלח"מ שכ' דיצחק לא נצטוה על המעשר ומשא"כ אברהם נצטוה על המילה וכו' ע"ש. וא"כ צ"ע במהרצ"ח.
והנה יעו"ש בחולין פ"ז בפיה"מ לרמב"ם שכ' בזה"ל, ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רע"ה, לא שהקב"ה אמר זאת לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלים אבמ"ה אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמ"ה במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבמ"ה, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאאע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י מרע"ה שנמול כמו אאע"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות מרע"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות, עכ"ל הרמב"ם יעו"ש. ומבואר דס"ל לרמב"ם דיעקב אע"ה אכן נצטוה על גיה"נ אך בנ"י נצטוו ע"ז רק בסיני, ודלא כמדוייק ברמב"ם במלכים שם דלא נצטוה ע"ז כ"א הוסיפו מדעתו ונחשב לו למצוה ותו לא, וכש"כ שם הכס"מ והרדב"ז והלח"מ, וכמדוייק היטב בדכ' דיעקב הוסיף גיה"נ ולא כ' דנצטוה ע"ז וכש"כ גבי אאע"ה דנצטוה על המילה, וצ"ע.
וביותר צ"ע דלכאו' סתר דבריו מרישא לסיפא, דבתחילה כתב שם דאין הלכה כר' יהודה דמבני יעקב נאסר גיה"נ אלא כרבנן דרק בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו והוזהרו ע"ז רק מסיני ואילך, [וכש"כ במאכ"א בפ"ח שם דקי"ל כרבנן], ולפי"ז ע"כ דיעקב אע"ה לא נצטוה ע"ז כלל, וא"כ מהו שכ' בסו"ד שם דאין אנו מוזהרים על גיה"נ מחמת שיעקב אע"ה נאסר ונצטוה ע"ז אלא מחמת שמרע"ה ציוונו ע"ז בהר סיני, הא ס"ל לרמב"ם דהעיקר כרבנן שיעאע"ה לא נצטווה ע"ז כלל, [ומה שהקפיד ע"ז יעקב אע"ה מדהוסיפו מעצמו ומדעתו ונחשב לו למצוה ולא שהיה מצווה ע"ז מהקב"ה וכמדוייק בפ"ט דמלכים שם], וא"כ ע"כ דמה שאנו מוזהרים על גיה"נ אינו מחמת הציווי ליעאע"ה כ"א מחמת הציווי דמרע"ה לבנ"י בסיני, ורק גבי אבר מן החי וברית מילה דבזה אכן היה ציוו ע"ז לפני מת"ת לנח ולאאע"ה י"ל דמ"מ מה שבנ"י מצווים ע"ז האידנא אינו מחמת אותו ציוו כ"א מדציוונו ע"ז מרע"ה בסיני, אולם בגיה"נ אין שייך לומר כן, דברור דרק מחמת הציווי בסיני מוזהרים ע"ז דלפני כן לא היה שום ציווי ע"ז, וא"כ צע"ג בדברי הרמב"ם.
