מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם האיסור לעשות מום בבהמת קדשים הוי מה"ת או מדרבנן
פסחים יא ע"א
והתניא בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דם דברי ר' יהודה, וחכ"א יקיז וכו', דמתוך שאדם בהול על ממונו וכו' אתי למעבד במקום שעושין בו מום, ורבנן כ"ש דאי לא שרית ליה כלל דאתי למעבד.
ויל"ע בעשיית "מום" בבהמת קדשים והיינו בזה"ז דאיירי ביה אי איסורו מה"ת ואעפ"כ אדם חשוד לעבור ע"ז מתוך "שבהול" כ"כ על ממונו, או דאיסורו רק "דמדרבנן" ולכן חשוד ע"ז דאין איסורו חמור כ"כ בזה"ז.
ויעוי' בפ"ק דע"ז (יג:) דאמרי' ה"מ בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה הוי עשיית מום בבהמת קדשים איסור מה"ת השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה וכו' ע"ש וברש"י, ומבואר דבזה"ז הוי רק איסור מדרבנן, וכ"ה מסקנת הגמ' שם. וכ"כ תוס' שם ומשום גזירה דקדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח וכו' ע"ש. אולם יעוי' ברמב"ם בפ"א דאיסורי המזבח ה"ז דס"ל דהוי איסור מה"ת, וכבר תמה הלח"מ שם הא מסקנת הגמ' בע"ז שם דהוי רק איסור דרבנן בזה"ז, וע"ש שנשאר בקושיא. ועי' בקה"י בע"ז (סי' ז') שכ' ליישב דהרמב"ם ס"ל דהוי סוגיות חלוקות, דהגמ' בבכורות (לג:) ס"ל דאכן הוי איסור מה"ת אף בזה"ז ועפי"ז כ' הר"מ כן. וכן הביא לתירוץ האחיעזר שכ' דהר"מ סמך אסוגיא דתמורה (כא.) וכו', וכ' ע"ז דמלשון הר"מ לא משמע כן, יעו"ש בזה .
וע"ע ברא"ש בב"מ פ"ז (סימן ו') שהביא מהראב"ד דס"ל דהאיסור להטיל מום בקדשים בזה"ז הוי רק מדרבנן כדאיתא בבכורות (לה.) וכו' ע"ש, ומשמע דג"כ ס"ל לרא"ש כן מדסתם כוותיה. ועי' בתוס' בבכורות (לג:) בד"ה בעל מום, ושם (לד:) בד"ה ומי קניס שכ' בסופו דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יעו"ש. וכן עתוס' במנחות (נו:) בד"ה אלא ובד"ה רבי שמעון בזה. ויעוי' בשו"ת חת"ס ביור"ד (סי' שו') דביאר דאף לרש"י ותוס' ודעימיה דהוי רק מדרבנן מ"מ לא אמרי' בזה ספק דרבנן לקולא ע"ש, וע"ע בשו"ת כתב סופר ביור"ד (סי' ס') דביאר שיטת הרמב"ם דהוי איסור מה"ת, וכן כ' דהוי דעת יחידאה וכו' יעו"ש.
והנה יעוי' במרדכי בשבת פ"ד בהגהות [באות תנח'] דהביא דשאל ר"ב דאחר דשבות שאומר הישראל לנכרי בשבת לעשות איזה מלאכה הוי "קל" מה ראו לאסור לומר לנכרי כבה במקום פסידא והא כמה איסורים [דרבנן] אפילו דאית בהו מעשה התירו במקום פסידא כדאמרינן בכתובות וכו', ועוד תניא בבכורות (לג.) ופסחים פ"ק (יא.) בכור שאחזו דם חכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ומסקי' דאם לא שרית ליה וכו' וכו', וכו' וכו' עכ"ל, ותירץ המרדכי די"ל דכ"ז אינו דומה לאומר כבה, דכולהו דשרינן במקום פסידא היינו טעמא דאי לא שרית ליה עכ"ד יעו"ש. ובדכ' והא כמה איסורים דרבנן וכו' ומנה לאיסור דעשיית מום בקדשים חזי' דס"ל כרש"י ותוס' בע"ז שם, ודלא כהרמב"ם דס"ל דהוי מה"ת.
אמנם יעו"ש לעיל במרדכי שם בפ"ה [באות שמ'] שכ' בשם הראבי"ה דבהמה שאחזה דם אם ספק הוא שאם לא יקיזו לה דם תמות מותר לומר לנכרי להקיזה, דאמירה לנכרי שבות והלכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י בפ"ק דפסחים (יא.) וכו' גבי בכור שאחזו דם דאמרי' יקיז וכו' ומסיק התם טעמא כיון דאי שביק ליה מיית אי לא שרית ליה אתי למיעבד ביה איסור דאורייתא, וכי היכי דדחינן התם איסורא דרבנן [שאסרו להקיז אפי' במקום שאינו עושה מום] ה"נ דחינן איסורא דרבנן דאמירה לנכרי שבות, עכ"ל המרדכי יעו"ש.
וא"כ צ"ע דלכאו' סתר משנתו, דבפ"ה שם מבואר במרדכי דהאיסור לעשות בבה"ק מום בזה"ז הוי מדאורייתא, ובפ"ד שם כ' דהוי רק איסור דרבנן, וצ"ע. ואפשר דהא בפ"ה כתבו בשם רבו הראבי"ה ואיהו ס"ל דהוי מה"ת, וכש"כ הרמב"ם, [וג"כ י"ל כש"כ הקה"י שם שסמך על הסוגיא בבכורות (לג.), או כש"כ האחיעזר שסמך על הגמ' בתמורה (כא.) וכו']. אך המרדכי לא ס"ל כן אלא ס"ל דהוי מדרבנן, דהא בגמ' הכא בפסחים איירי בזה"ז ובע"ז שם מסקי' דבה"ז הוי רק מדרבנן. אולם יעו"ש בפ"ד בדכ' והא כמה איסורים דרבנן דה"דרבנן" הוי בסוגריים והוא הוספת הרמ"א, וא"כ אין הקו' על המרדכי אלא על הרמ"א שכתב כן בדעת המרדכי, דהא בפ"ד כ' בשם רבו דהוי מה"ת ומן הסתם איהו ג"כ ס"ל כן וא"כ מהו דהוסיף ל"דרבנן", וצ"ע. וע"ע במג"א שם (סי' שלב' סק"ג) דס"ל דהוי איסור מה"ת ע"ש.
