ליליא לשינתא, סיהרא לגירסא
עירובין סה ע"א
"אמר רב יהודה: לא איברי ליליא אלא לשינתא.
אמר רבי שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא".
מלשון הגמרא משמע שאין פה מחלוקת, שהרי לא אמרו: "אמר רב יהודה, ורבי שמעון בן לקיש אמר". וכיצד אם כן יתיישבו הדברים – לשינה איברי או ללימוד?
תירץ התוספות, והובא בהרבה מחברים: "אלא לשינתא - כמו לילי תקופת תמוז". כלומר שפירוש "אלא לשינתא" – שכולו מוקדש לשינה, ומדובר רק בתקופת תמוז כשהלילה קצר.
ולכאורה קשה, שכפי שכתב הרמב"ם (הלכות דעות ד, ד) די לו לאדם לישן שמונה שעות, ואין לילה בארץ ישראל ובבבל שיהיה קצר משמונה שעות מהשקיעה לזריחה. נראה שמשום כך פירש הש"ך (יורה דעה סימן רמו ס"ק כה) את דברי התוספות שבלילי תקופת תמוז עיקר הלילה לשינה. אך קשה, ששינת שמונה שעות היא רובא בכל הלילות. ושינה של פחות משמונה שעות היא עדיין רוב הלילה ברוב לילות השנה. אלא י"ל שדברי התוספות מכוונים כשיטתו במסכת פסחים דף יא ע"ב ד"ה אחד אומר, שהלילה מצאת הכוכבים עד לעלות השחר וכשיטת ר"ת שצאת הכוכבים הוא כדי הילוך ד' מילין אחר השקיעה. ואפשר שגם הגר"א מודה שזמן הדמדומים אינו זמן שינה.
ועדיין תירוץ התוספות דחוק, כי לשון לא איברי ליליא אלא לשינתא משמע שמדובר בכל הלילות שנבראו.
ובשו"ת אפרקסתא דעניא חלק ד סימן שעב תירץ תירוץ אחר, שעבור מי שהוא בר הכי ללמוד לא איברי אלא לגירסא, ועבור מי דלאו בר הכי לא איברי אלא לשינתא.
ומכל מקום קשה:
א. למה רב יהודה נקט: ליליא, ואילו רבי שמעון בן לקיש נקט: סיהרא?
ב. למה הקדימו את דברי רב יהודה לדברי רבי שמעון בן לקיש שֶׁקְּדָמוֹ בדור?
אלא שליליא פירושו חושך ככתוב (בראשית א, ה) וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. ומבואר, שלא נברא החושך אלא להקל על השינה. ומוסיף ריש לקיש שלמרות החושך נברא עמו המאור הקטן הוא הסיהרא, לצורך ראייה מועטת להקל על הגירסא.
עוד יש לפרש על דרך הדרוש, על פי דברי הרב שלמה בנימין אשלג בנו של בעל פירוש הסולם על הזוהר, שהיה אומר שליודעי ספר – "שינה בשבת תענוג" (של"ה שבת פרק נר מצוה נג) אינו כפשוטו, אלא מלשון: "שנו חכמים בלשון המשנה" (אבות פרק ו משנה א) – שירבו בשבת בתלמוד תורה. וכמו כן: לא איברי ליליא אלא לשינתא – פירושו לשינון ולגירסא, ולא פליגי.
