גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתס"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת עירובין
דף סג ע"ב
בענין "לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד"
אמר רבי אבא בר זבדא, כל הנותן מתנותיו לכהן אחד - מביא רעב לעולם, שנאמר (ש"ב כ, כו) "עירא היארי היה כהן לדוד", לדוד הוא דהוה כהן, לכולי עלמא לא, אלא, שהיה משגר לו מתנותיו, וכתיב בתריה 'ויהי רעב בימי דוד' (סג ע"ב).
ה'אור זרוע' הוציא מדין זה הלכה למעשה לענין מצות צדקה (ח"א הל' צדקה סי' כד), וז"ל: "מיכן למדו רבותיי, שאין לאדם ליתן כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרוביו, וגם לא לאדם אחד ולהניח שאר בני אדם, והמחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרובו משאר בני אדם, כההיא דפרק כל כתבי הקודש (שבת קיח:) ד'אמר ר' יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה', ופי' רבי' שלמה זצ"ל, דהמחלק מרבה לקרובו, וגוזל שאר עניים". וה'מרדכי' הביאו בשמו (ב"ב פ"א סי' תקב), וכן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רנז ס"ט): "לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד".
טעם דין זה בפשטות הוא, כי מרעיב בזה לעניים וכהנים אחרים, וכמו שכתב ב'עיון יעקב' בביאור מאמר זה, כי "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד, ומרעיב לשאר כהנים, מדה כנגד מדה מביא רעב לעולם". ה'לבוש' כתב נימוק נוסף, וז"ל: "כל הנותן צדקותיו לעני הגון ודאי זכותו מרובה משנותנה לעני שאינו הגון, לפיכך לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד, דשמא האחר הגון יותר מזה, ויהיה זכותו יותר, ועוד, שהוא מצער לשאר עניים בזה אם יתן לעולם לאחד". באופן אחר ביאר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל (בשו"ת הנד"מ בשנת תשס"ב מכת"י, סי' טו) בביאור המאמר "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם", "דהוא מדה כנגד מדה, דכיון דנותן מתנותיו לכהן אחד, נראה מזה דמהדר ליתן דוקא לאותו כהן, משום שבעיניו הוא צדיק וחסיד, שלזה ראוי ליתן ולא לאחר שאינו כמוהו, וח"ו שיתנהג הקב"ה בזה האופן, כי מי יוכל לעמוד והוא זן את כל העולם כולו בחסדו, ועל ידי כן גורם שח"ו מביא רעב לעולם".
השוואה נוספת לדין זה, יש להביא מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות עמ"ס אבות (פ"ג מט"ו) על המשנה: "והכל לפי רוב המעשה", וז"ל: "שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים, והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קנין חזק, לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. והמשל בזה: כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחד לא יתן כלום לא יעלה בידו מדת הנדיבות - בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות, מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפועל טוב ואחרי כן פסקה ממנו. וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים, או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה איסורים או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים... וזה ענין אמרו 'לפי רוב המעשה', אבל לא לפי גודל המעשה". ולאור דבריו, הקפידא בזה אינה מצד מקבלי הצדקה, מה שאחרים אינם מקבלים - כפי העולה מן הטעמים הקודמים שהבאנו - כי אם מצד הנותנים, כי ראוי הוא שישריש האדם בקרבו מדת הנדיבות, מה שייעשה כשיחלק מתנותיו וצדקותיו לעניים הרבה.
אמנם, הגאון היעב"ץ בספרו 'לחם שמים' (על אבות, שם) בהביאו דברי הרמב"ם חלק עליו, וכלשונו: "אינו נראה לי... כי לדעתי הוא בהיפוך, אדרבה, יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת – משני צדדים, אם מחמת שכופה יצרו בדבר גדול, שהוא חשוב יותר מאוד מנותן מאה פעמים, שאינו כבד כל כך, ואפילו אם נותנן בבת אחת אין בה כבישת היצר כמו בנותן אותן לאחד, כל שכן אם יחלקם לעתות ולפרקים, הרי מצד הנותן יפה כוחו באחד מבהרבה, וראוי על כל פנים לשכר גדול יותר, דלפום צערא אגרא, ואם מצד המקבל גם כן טוב יותר שיתן לעני אחד דבר מסוים שיוכל להתפרנס בו, משיתן להרבה עניים, ולא יגיע לאחד מהם מתנה מרובה שתספיק לו ותהא טובה שלימה... והיא עצמה כוונת התנא כאן באומרו: 'והכל לפי רוב המעשה', כי 'רוב' ישמש גם בעד גודל כמות המתדבק [כלומר, מילת 'רוב' מתפרשת גם כאשר מתדבק הרבה בכמות גדול מאוד], כמו (בראשית כה, כג) 'ורב יעבוד צעיר', פירוש, גדול, וכן 'רב ביתו'...".
וממשיך היעב"ץ להקשות מסוגייתנו, ומתוך דבריו יתבאר כללי דין האמור כאן, וז"ל: "ואף על פי שאמרו 'כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב', זהו בכהן דוקא, לפי שיש לו ליטול בבתי הגרנות רבים, ויש לו די סיפוקו, ועוד, על כרחך לא בכל כהן אמרו כן אלא בעשיר דווקא, כענין עירא היאירי עם דוד, משא"כ בכהן עני ודאי לא אמרו, תדע, שהרי 'עשו שאינו זוכה כזוכה' - במכירי כהונה (גיטין ל.), מכלל שדבר טוב (-הוכחתו היא ממה שמצינו מושג של 'מכירי כהונה', והיינו, שהאדם מייעד מתנותיו למכיריו ומיועדיו, ואינו מפזרן להרבה כהנים)... על כן הדבר ברור בעיני, שהדבר בהיפוך ממה שחשב בו הר"מ בהניחו כלל זה בהחלט, אם אמנם יצדק בתנאי, דהיינו על דרך שאמר בעני המחזר על הפתחים, שאין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל לעני חשוב ונכבד שאינו מיקל בעצמו לחזר אחר הנותנים, טוב לתת לו מתנה מרובה ודבר חשוב, משיתנו לו במאה פעמים, אם לא שידוע ודאי שכך היא טובתו, וכך יפה לו, לחלק פעמים רבות כל פעם דבר מועט, משיתנו לו הרבה בפעם אחת, ויש לחוש שיפסידנו, והכל לפי הענין והאדם..." (וע"ע בספר 'ראשון לציון' לבעל ה'אור החיים' הק' על יו"ד שם מש"כ בכללי דין זה).
