וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ
עירובין סא ע"ב
"אמר רב יהודה אמר שמואל: שבת בעיר חריבה - לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. הניח את עירובו בעיר חריבה {רש"י: מדיוריה, אבל מחיצותיה קיימות סביב לה} - אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה.
רבי אלעזר אומר: אחד שבת ואחד הניח - מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.
מיתיבי: אמר להן רבי עקיבא: אי אתם מודים לי בנותן את עירובו במערה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה? אמרו לו: אימתי - בזמן שאין בה דיורין הא באין בה דיורין - מודו ליה! - מאי אין בה דיורין - אינה ראויה לדירה {שנפלו מחיצותיה}".
על פי מסקנת הגמרא ניתן לפרש שרב יהודה אמר שמואל ורבי אלעזר לא פליגי להלכה. את רב יהודה אמר שמואל יש להעמיד בעיר חריבה ממש שאינה ראויה לדירה, וזה שלא כפי שהבינה הסוגיה את דבריו בתחילה – כמו שפירש רש"י. ודברי רבי אלעזר אמורים בעיר חריבה שאין בה עתה דיורין, אבל ראויה היא לדירה.
ועדיין צריך ביאור, הרי רב יהודה ורבי אלעזר אמרו דבריהם בסתם, לכן 'מאי פסקא' – הכיצד אמורים אנו לדעת לפרש את דבריהם ולהעמידם זה בְּכֹה וזה בְּכֹה?
אלא שקיים אמנם הבדל בין אמוראים אלו. שמואל ורב יהודה היו בבבל, ואילו רבי אלעזר מכונה "מרא דארץ ישראל" (מסכת גיטין דף יט ע"ב). סתם עיר חריבה בפי רב יהודה ושמואל היא עיר שבבבל, ועיר חריבה בבבל חריבה היא לנצח, לא צפוי המשך קיום לישוב היהודי בבבל. "רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (מסכת מגילה דף כט ע"א). ואילו סתם עיר בפי רבי אלעזר היא עיר שבארץ ישראל. וכרכים שבארץ ישראל המוקפין חומה מימות יהושע בן נון דינם וכבודם כבעת בניינם גם באותן הימים שהם חריבין. עיר חריבה בארץ ישראל עתידה להתיישב וראויה למגורים. (עזרא ב, א; נחמיה ז, ו) הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל, וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ.
