הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "והיכא איתמר דרב..."

עירובין  לא ע"ב

משנה. השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב - אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו - הרי זה עירוב.
גמרא. וקטן לא? והאמר רב הונא: קטן גובה את העירוב! - לא קשיא: כאן - בעירובי תחומין, כאן - בעירובי חצירות. או ביד מי שאינו מודה בעירוב. מאן? - אמר רב חסדא: כותאי.
ואם אמר לאחר לקבלו הימנו - הרי זה עירוב. וליחוש דילמא לא ממטי ליה? - כדאמר רב חסדא: בעומד ורואהו, הכא נמי: בעומד ורואהו. - וליחוש דילמא לא שקיל מיניה? כדאמר רב יחיאל: חזקה שליח עושה שליחותו, הכא נמי: חזקה שליח עושה שליחותו.
והיכא איתמר דרב חסדא ורב יחיאל? אהא אתמר; דתניא: נתנו לפיל והוליכו, לקוף והוליכו - אין זה עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו הימנו - הרי זה עירוב. - ודילמא לא ממטי ליה? - אמר רב חסדא: בעומד ורואהו. - ודילמא לא מקבל ליה מיניה? - אמר רב יחיאל: חזקה שליח עושה שליחותו.

1.
מהגמרא משמע שבעל העירוב אומר לאדם כשר [ומבוגר] לקבל העירוב מהפסול [קטן] הרי שניתן לסמוך עליו שימלא את "השליחות"

2.
רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה כב:

הרוצה לשלח עירובו ביד אחר להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם הרשות בידו, וכשהוא משלחו אינו משלחו ביד חרש שוטה וקטן ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב, ואם שלח אינו עירוב, ואם שלחו ביד אחד מאלו הפסולין להוליכו לאדם כשר כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב הרי זה כשר, ואפילו שלחו על הקוף או על הפיל, והוא שיהיה עומד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב, וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלח עירובן ביד אחר הרי אלו משלחין.

לעומת לשון הגמרא הרי שמלשון הרמב"ם משמע לכאורה שגם אם המשלח לא מינה בפירוש את האדם הכשר, אלא הקטן נתן את העירוב לאדם הכשר הרי גם אז יש להניח שהקטן אמר לגדול להניח את העירוב. אבל אם מדובר שהקוף הביא את העירוב הרי שמדובר שהמשלח ביקש מהמבוגר שיקבל את העירוב מהקוף ויניחו במקום הראוי לעירוב.

2.1
ונראה שזה נלמד מדברי הגמרא שהשוותה בין דין הקוף לדין הקטן [ושאר פסולים]:

והיכא איתמר דרב חסדא ורב יחיאל? אהא אתמר; דתניא: נתנו לפיל והוליכו

3.
ונשאלת השאלה מדוע רב חסדא ורב יחיאל אמרו את דבריהם על הברייתא ולא על משנתנו?
תוספות מסכת עירובין דף לא עמוד ב:

והיכא איתמר דרב חסדא וכו' - וא"ת אמאי לא איתמר מילתייהו אמתניתין דהכי נמי צריך לשנויי אמתניתין
י"ל דס"ל דטעם דמתניתין דאין זה עירוב לאו משום דלא מהימני אלא משום דלא אלימי למיקני תחומין והשתא לא קשה מידי אמתניתין דמהימני להו וברייתא דמעילה דקתני אפי' לפיל הוי עירוב לא שמיע להו ומתניתין דמעילה איכא לשנויי שינויא אחרינא דמשני התם דעשאוהו כמעטן של זיתים דהא דניחא ליה חשיב כמעשה.

והוא מיישב מבחינת התוכן.

4.
אבל אולי אפשר ליישב את שאלת תוס' באופן אחר, שהחידוש בברייתא פחות "גדול" שהרי שם מדובר, שהמשלח מינה את המבוגר לקבל העירוב מהקוף, ואילו ה"סתמא דגמרא" בסוגייתנו למדה שדברי רב חיסדא מתאימים גם למשנתנו - "כדאמר רב חסדא..." - שאף שהמבוגר כלל לא מונה על ידי המשלח אלא קיבל מהקטן או משאר פסולים בכל זאת יש חזקה שביצע את השליחות.

4.1
לפי הנ"ל יוצא שמשמעות הביטוי "והיכא איתמר..." ללמדנו שבמקום האחר החידוש יותר פשוט ועל ידי שמייבאים את הדברים לסוגיה הנוכחית נוצר חידוש גדול יותר!

4.2
בכל אופן לומדים מהתוס' שכעיקרון אמוראים היו צריכים לומר את חידושיהם על המשנה ולא על הברייתא - כשדיניהם דומים

5.
סוגיה זו נידונה בהרחבה בפרשנים בהקשר של דיני שליחות - שליחות הולכה מול שליחות קבלה, ועוד חילוקים.