הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "לימא תיהוי תיובתא"; "חדא זימנא"; "משנה וברייתא"
עירובין ל ע"א
הנודר מן המזון מותר במים כו'. מלח ומים הוא דלא איקרי מזון, הא כל מילי איקרי מזון. לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד.
- ולא אותביניה חדא זימנא? –
לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא! –
אמר רב הונא: באומר כל הזן עלי,
מים ומלח הוא דלא זייני, הא כל מילי - זייני. והאמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזילנא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגינוסר, כי הוינן בי מאה - הוה מנקטינן לכל חד וחד עשרה עשרה, כי הוינן בי עשרה הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה, וכל מאה מינייהו (לא) הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי, והוה אכיל להו לכולהון,
ואמר: שבועתא דלא טעים לי זיונא! –
אימא מזונא.
מבנה הסוגיה:
1.
הנודר מן המזון מותר במים כו'. מלח ומים הוא דלא איקרי מזון, הא כל מילי איקרי מזון. לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד.
הגמרא מקשה על רב ושמואל ממשנתנו. מדוע היא מקשה בניסוח של "לימא תיהוי תיובתא..." ולא ב"מתיבי".
1.1
כנראה שהגמראו יודעת שיש תרוץ לקושייתה ולכן היא מביאה "תיובתא" בעיקר כדי ללמדנו את הצורך ביישובה של הקושיה [ועדיין קשה].
2.
המשך הגמרא:
- ולא אותביניה חדא זימנא? –
2.
הגמרא שואלת שאלת ביניים: הרי כבר נדחו באמת דברי רב ושמואל [במסכת ברכות דף לה עמוד ב].
3.
המשך הגמרא:
לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא! –
עונה הגמרא על שאלת הביניים: אולי יש לדחות את דברי רב ושמואל גם ממשנתנו ולא רק מהברייתא שמובאת במסכת ברכות.
4.
מבנה כזה של "לימא תיהוי תיובתא..." + "ולאו אותביניה חדא זימנא" + "נמי מהא" יש כ 4-5 מופעים בש"ס.
4.1
מה החשיבות להקשות משני מקורות תנאיים?
4.2
ראה ב"מתיבתא", הערה כז, שאם המוקשה יטען שהברייתא משובשת הרי שיקשה עליו מהמשנה.
4.2.1
וראה ב"ילקוט ביאורים" עמוד רמז, שאם יהיה תרוץ על ה"תיובתא" מהמקור האחד הרי שישאר הקושי מהמקור השני.
5.
הרי הקושיה בסוגייתנו היא ממשנה, ובמסכת ברכות הקושיה היא מברייתא. והרי קושיה ממשנה נחשבת כחזקה יותר מקושיה מברייתא ["שפת אמת" - מובא גם ב"ילקוט ביאורים עמוד רמז], ולכן שאלת הגמרא כאן היתה צריכה להישאל במסכת ברכות ולא כאן בסוגייתנו. לפי ההסבר הראשון - לעיל בסעיף 4.2.1 - מיושב.
6.
המשך הגמרא:
אמר רב הונא: באומר כל הזן עלי,
הגמרא מיישבת על ידי העמדת אוקימתא במשנתנו שתתאים לשיטת רב ושמואל.
7.
המשך הגמרא:
מים ומלח הוא דלא זייני, הא כל מילי - זייני. והאמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזילנא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגינוסר, כי הוינן בי מאה - הוה מנקטינן לכל חד וחד עשרה עשרה, כי הוינן בי עשרה הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה, וכל מאה מינייהו (לא) הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי, והוה אכיל להו לכולהון,
ואמר: שבועתא דלא טעים לי זיונא! –
הגמרא מקשה מרבי יוחנן על האוקימתא במשנתנו.
8.
המשך הגמרא:
אימא מזונא.
הגמרא גורסת באופן שונה אצל רבי יוחנן ובהתאמה למשנתנו על פי התרוץ על התיובתא על רב ושמואל. הביטוי "אימא" לפעמים הוא במשמעות של שינוי גירסא, ולפעמים בא כפרשנות. בסוגייתנו יכול להיות נכון בשני המובנים.
9.
הסוגיה במסכת ברכות דף לה:
והתנן: הנודר מן המזון מותר במים ובמלח, והוינן בה: מים ומלח הוא דלא אקרי מזון, הא כל מילי אקרי מזון, נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דאמרי: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בחמשת המינין בלבד!
ואמר רב הונא: באומר כל הזן עלי; אלמא משחא זיין! - אלא: חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד. - וחמרא מי סעיד? והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי! - טובא גריר, פורתא סעיד. - ומי סעיד כלל? והכתיב:..
9.1
נראה לומר, שמשמע מהביטויים "והוינן בה... נימא... ואמר רב הונא..." שדווקא הסוגיה בברכות "מאוחרת" יותר מהסוגיה בעירובין, ו"עורך הגמרא" הוא זה שמשווה בין שתי הסוגיות. ה"עורך" לעניין זה יתכן שהוא אף מאוחר לרב אשי.
