בתוך טומאותם / הרב דוב ברקוביץ

פסחים עו ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

קרבן הפסח מוקרב גם בטומאה, אך הטומאה אינה הופכת כאן להיתר. כלל ישראל איננו כנסייה הנקייה מן החטא ומוצלת מן הטעות, ובכל זאת ה' עמה

אחד האיסורים החמורים בתורה הינו כניסתו של אדם טמא למקדש, או אכילת קרבן ("קודש") על ידו – ואפילו נגיעה בקרבן. קשה לנו היום, לאחר שהותנו משך דורות רבים בגלות ללא מקדש, לתפוס את חומרת מעשה זה (שעונשו כרת - אם נעשה בזדון) ולהבין את מהותו של האיסור. הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) כתב פעם, שבזמן שבית המקדש היה קיים הלכות טומאה וטהרה הקיפו את היהודי בביתו כמו דיני כשרות היום, במיוחד בבתי הכוהנים; אך לעומת דיני הכשרות היו הלכות אלה תובעניות הרבה יותר באשר להשלכותיהם על ניהול חיי היום יום. איזה עיקרון תורני שיקף הלכות אלו בחיי היחיד והכלל? איך הם חיברו את האדם ליסודות המקדש?

הלכות טומאה וטהרה ינקו מתובנה בסיסית שהפכה למסד קיומו של האדם ושל העם כולו. המקדש גילם את נוכחות הבורא בעולם כשורש החיים, ואת תורתו כצינור למימוש דבר ה' הבא לקיים את החיים ולתקנם. כביטוי מוחשי לכך, התורה חייבה אדם שבא במגע עם כל הופעה של איבוד כוחות חיים - מהממשית ביותר, כגון גוף אדם מת, ועד המצומצמת ביותר, דוגמת פליטת זרע הגבר ודם הנידה - להתרחק מהמקדש ומקרבנותיו. יש להניח שבמערכת ההלכות של טומאה וטהרה היו כאלו שקיימו אותה מתוך התבוננות וכוונה ויש שעשו זאת באדישות ובהעלם הדעת, כמו כל מערכת ציוויים הבאה לעצב דרך מעשה היום יום את דעת הפרט ואת תודעת הכלל. אך בגין החומרה שבא נתפסה כניסת הטמאים למקדש, נראה שהכל הפנימו שכל הופעות החיים יונקות משורש חיי החיים שבגילוי השכינה במקדש.

על רקע זה מפתיעה ביותר ההלכה שנפסקה במשנה במסכתנו דף עו:

חמישה דברים באין בטומאה... העומר ושתי הלחם (מנחות שהונפו לפני המזבח ביום שני של פסח ובשבועות), ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור (קרבנות שהוקרבו בשבועות), ושעירי ראשי חדשים (שהוקרבו לשם כפרת הצבור בכל ראש חודש).

רש"י על המשנה מסביר פסיקה מפתיעה זו, על פי הגמרא, בכך שכל הדוגמאות במשנה הן קרבנות ציבור, "וקרבן ציבור דוחה את הטומאה".

פסיקה זו מובאת בפרקנו בכדי להדגיש את מקומו המיוחד של קרבן פסח בהקשר זה. לפי המשנה גם קרבן פסח דוחה את איסור הטומאה, אלא שיש בו כמה פרטי הלכה מיוחדים ביותר.

ראשית, קרבן פסח אינו קרבן צבור במובן האמיתי, על אף שבהקרבתו ובאכילתו הוא מכונן מחדש מידי שנה את עצם התהוותו של עם הנבחר. כדברי הרב י.ד. סולובייצ'יק בספר על התשובה,

קרבן פסח אינו אלא קרבן יחיד. אמנם הוא מובא בעת ובעונה אחת על ידי כל ישראל (ויש וכל ישראל יכולים להקריב קרבן פסח אחד, כדברי הגמרא בדף עח: -ד.ב.), אבל עובדה זו אינה עושה אותו כ'קרבן ציבור'. קרבן ציבור נלקח מתרומות הלשכה (הקופה הציבורית המקדשית), והבעלים שלו אינם היחידים - ואפילו יחידים אלו כוללים את כל ישראל, אלא אישיות אחת, יחידה שאנו קוראים לה 'כנסת ישראל'.

הרמב"ם מנסח פסיקה זו, בהלכות קרבן פסח פרק ז, כך:

אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכוהנים או כלי שרת (שבמקדש) טמאים טומאת מת, אינן נדחין (הקהל אינו נדחה להביא את הקרבן לאחר חודש בפסח שני), אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה, הטמאים עם הטהורים.

שנית, כדברי המשנה עצמה, דחיית הטומאה בחמשת הדוגמאות הנזכרות במשנה מתייחסת רק להקרבת הקרבן על המזבח, ומאידך, "אינן נאכלים בטומאה". לעומת זאת, הפסח "שבא בטומאה" גם "נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו (בהקרבתו על מזבח) אלא לאכילה". כלומר, על אף שראשיתו של הפסח במקדש, ככל קרבן, עיקר מעשה הפסח הנו בביתה של החבורה שהתאספה לשוב ולחדש את קיומו של עם ישראל בליל הסדר. העיקרון של דחיית הטומאה בציבור לשם הקרבת קרבן תקף בפעולות העיקריות במעשה ההקרבה שבדרך כלל הן קשורות למזבח. כפי שציינתי במדור לפני שבוע, ייחודו של הפסח הנו בדיוק בכך שאכילתו מהווה עיקר מצוותו, ולא הנעשה אתו במזבח.

הסוגיות בפרק כיצד תולין הדנות בפסיקת המשנה הן רבות ומורכבות. אנו נסתפק בשתי הערות מרכזיות הנלמדות מהן.

א. מקור היתר טומאה בקרבן ציבור

כפי שציינתי פעמים רבות כל "חיפוש תלמודי" אחרי מקור מקראי לפסיקה הלכתית במשנה הנה למעשה אפיון מהות. גם במקרה שלנו, הברייתא שבדף עז. המביאה סדרת דרשות של פסוקים לבסס דחיית טומאה לשם הקרבת קרבנות ציבור, מאפיינת למעשה את מהותה של דחיית הטומאה.

בכל המקרים, כולל קרבן פסח, מערכת הטיעונים של הברייתא מקבילה במדויק לדרשת הלל הזקן אליה התייחסנו לפני שבוע, אודות דחיית איסורי שבת בהקרבת קרבן התמיד והפסח. מערכת הדרשות בברייתא מבוססת על הופעת צורות שונות של המילה "מועד" בפרשיות הקרבנות במקרא, הקובעת, כדברי רש"י, "משמע, לא יעבור זמנו ואפילו הם טמאים, ואפילו הוא שבת". משמעותה של קביעה זו היא שמסגרת העבודה המקדשית הקבועה מקיימת את הקשר בין ה' לישראל גם אם העם חי בטומאה. במילים אחרות: על אף ההנגדה העקרונית בין מקום השכינה לבין הטומאה והמוות, אי אפשר לבטל, או להקהות, משום כך את הקשר החי שבין ה' לישראל.

למרות קיומה של דרשה חד-משמעית במקור תנאי, בברייתא, הגמרא מביאה (בדף סו:) כמקור לעניין דחיית איסור טומאה במקדש שתי דרשות אחרות, שונות לחלוטין במהותן, משמם של גדולי האמוראים, רבי יוחנן וריש לקיש. שתי הדרשות מתמקדות בקרבן פסח, מבלי ליצור את ההקשר הרחב של כל קרבנות הצבור שבברייתא. יתר על כן, משתמע מהן שהדרשה שקרבן פסח דוחה טומאה הנה המודל לעיקרון דחיית הטומאה בשאר הקרבנות, כמו בקרבן תמיד.

נדמה שמעמדו המיוחד של קרבן הפסח בהקשר זה נובע מתפקידו כמכונן מחדש מידי שנה את קיומה של כנסת ישראל כיונקת ממציאות השכינה. על כן דחיית הטומאה בקרבן פסח אינה סעיף של כל קרבנות הצבור, אלא הוא מבטא את עובדת גאולת ישראל כשהעם היה ברובו טמא, וכך גם אם בכל שנה טמאים יהיו, אף על פי כן, העם תתהווה ותתעצם כעם של קדושים, כמות שהוא, מחדש.

ב. בין דחיית טומאה להתרתה

תובנה זו אודות מהותה של דחיית הטומאה מתעמקת באופן אחר בגמרא. לאורך סוגיות מורכבות ביותר סביב פסיקת המשנה מקפידה הגמרא להוכיח שסוגייתנו סוברת שהטומאה "נדחית" ולא שהיא "הותרה". כלומר, במקומות רבים בש"ס מתקיימת מחלוקת רבת משתתפים, תנאים ואמוראים כאחד, בשאלה אם דחיית הטומאה בצבור במקדש היא מחיקת הטומאה בכללה, כלומר, כוח הצבור "מלבין" ומעלים את עצם יסוד המוות, ובכך היא "הותרה", או שהטומאה רק נדחית לשם קיום עבודת המקדש, אך יש עוד לטפל בה, לטהרה.

דוגמא מובהקת לעיקרון "דחיית" הטומאה, על אף שלא מדובר בהקרבת קרבן ממש, נמצאת במשנה במסכת חגיגה. שם מתואר איך בשלושת הרגלים התמלאה העזרה במקדש בעולי רגל, על אף שיתכן מאוד שחלק גדול מהם לא היטהרו כיאות, ובשל כך ייטמאו כלי הקודש. בכדי לעודד בחג את הקשר הבלתי אמצעי בין העם למקום השכינה נתקנה הקלה זו בהלכה. יחד עם זאת, מיד לאחר הרגל, על אף שטומאת הצבור "נעלמה" בחג, ננקטו צעדים לטהר את כל הכלים לפני השימוש מחדש. מאידך, בגמרא בפרק ראשון במסכת יומא מובאת דוגמא למה שנראה כל"התרה" מוחלטת של טומאה: רבי יהודה אומר שכניסת כהן גדול לקדש הקדשים ביום כיפור ללא ענידת הציץ על המצח בשעת העבודה - מה שבדרך כלל היווה "מרצה" (מכפר) לטומאת הציבור - מוכיחה שבשעת מיוחדת זו של עבודת למען הצבור, הטומאה "הותרה" כליל.

המעיין בסוגיות בפרקנו אינו יכול אלא להתרשם מכך שמורכבותן הרבה באה להגן על העמדה שבקרבן פסח כולם סוברים שהטומאה דחויה ולא הותרה.
 

מול הנוצרים

לשם מה טורחת הגמרא כה רבות לשם ביסוס עמדה זו לגבי קרבן פסח? ברצוני להציע הסבר על רקע תפיסות תיאולוגיות רבות משמעות שהבדילו אז בין היהדות לבין תפיסות של הנצרות הצעירה, הבחנה בעלת משמעות מאז עד היום.

בהקרבת ובאכילת קרבן הפסח, על אף שהוא מהווה קרבן של יחידים כדברי הרב סולובייצ'יק, היחידים מתאגדים לחבורות, והחבורות מעצבות מחדש את כנסת ישראל. בהיותו נקודת ההתהוות של העם הוא מהווה מסד לעצם המושג של "הקהילה הקדושה". ביסודה של מציאות זו של התהוות "עם קדוש", או בנצרות "הכנסייה הקדושה", נמצאת שאלת עומק ראשונה במעלה. גם "הכנסייה הקדושה" הנוצרית, וגם, להבדיל, "כנסת ישראל", תוארו כביטוי להשראת הא-לוהות בהיסטוריה האנושית. אך מה שמבחין בעומק ביניהם, בין היתר, הנה שאלה רבת משקל זו; האם היא - כמציאות אנושית כללית וקדושה הנמצאת מעבר לזמן והמקום - מצויה מעבר לחטא ולמוות?

הגירסה המובהקת של עמדת "הותרה" בהקשר זה הייתה של הנצרות הקדומה אשר סברה ש"הכנסיה" המגלמת את הא-לוהות בהיסטוריה הנה קדושה בדיוק במובן זה שאין בה מוות, היות ואין בה חטא. האפיפיור היה למעשה המימוש האנושי של מציאות על-חטא ועל-מוות זו. בסוגיות רבות בש"ס אכן מופיע השיטה שהטומאה "הותרה" בציבור. אך תפיסה זו בגמרא היא ביטוי למחשבה ש"כנסת ישראל" משתמרת ומתקיימת "כימי עולם" בשל היותה נשמרת ברצון הבורא, לא בגלל שאין בה חטא.

לעומת הסוגיות בהן מובאת מחלוקת בפסיקה זו, בסוגיית קרבן פסח אין מקום לשיטת "הותרה", בגין תפקידו המיוחד של הקרבן בעצם התהוות העם. בתשתית הקיום של עם סגולה, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", קיים העיקרון רוויי ההשלכות לכל חיי הפרט והכלל בישראל שה' "שוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז, טז) - "אפילו בזמן שהם טמאים, שכינה שרויה ביניהם" (ספרי שם, ומסכת יומא דף נו:). קדושת ישראל איננה מסלקת את החטא ואת המוות כתנאי הכרחי להשראת השכינה במקדש האדם. נהפוך הוא: חידושה המובהק של הישראליות הקדושה בהיסטוריה האנושית, כפי שהיא מתגלמת בהלכות קרבן פסח, היא שהשכינה שורה, גם שורה, גם במקדש של טמאים.

כך הסביר זאת השם שמואל לפרשת מקץ שנת תרע"ט:

והנה עניין טומאה שדחויה בציבור אין הפירוש שקדושת הצבור דוחה ומדחה את הטומאה שלא תהיה בנמצא כאן. אלא שמחמת חביבות הציבור, (הציבור) נתקבל עם הטומאה... את שאינו ראוי עם הראוי. וראיה לכך מהמשנה בפסחים פד. שפסח הבא בטומאה נקרא "פסח פסול" לגבי דין שבירת עצם"

כלומר,באכילת קרבן פסח כשר אסור לשבור עצם, אך כשרוב הקהל טמא, על אף שמקריבים ואוכלים אותו, מותר לשבור בו עצם, היות והוא מוגדר כ"פסול".