|
האחדות הנעלמת / הרב דוב ברקוביץפסחים נ ע"אפורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הגמרא מניחה שמציאות העולם הזה אינה משקפת את האחדות המכוננת אותו. רק היהודי, בקריאת שמע, מעיד וקובע שהעולם כולו שייך ל"אחד". כמיהה זו לאחדות שזורה במבנה המסכת, ובאה לידי ביטוי גם בביעור חמץ ובליל הסדר
הסתרת מציאות ה' בעולם בגאולת פורים, לעומת גילוי השכינה בחצות הלילה ביציאת מצרים, מוכרת ממסכת חולין דף קלט:, "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא' " (דברים לא, יח). ההסתרה שבמגילת אסתר מהווה, לאמתו של דבר, סוג אחר של גילוי. המגילה מגוללת סיפור בו ה' פועל בהיסטוריה ללא נס גלוי, ויותר מכך, הוא פועל דרך דחפים שפלים של רשעים מושבעים ויצרים חשופים של נערי ארמון מושחת. זאת ועוד, התובנה שנוכחות הבורא מתגלה גם מתוך מציאות של הסתרה, וכדברי רבי נחמן מברסלב גם מתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה, אינה רק תיאור של מסכי החושך והאור שבעלילת המגילה. כל יהודי בסעודת פורים חייב על פי שמועתו הידועה של רבא במסכת מגילה דף ז: - מיחייב איניש (אדם) לבסומי (להשתכר) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – לדעת, לפחות פעם אחת בשנה, שהסתרה זו עוברת גם בנפשו. השפלות והרשעות של המן הנן גם בתוכנו, ודווקא מתוך המקום הבלתי נגאל הזה שבנפשנו יתכן גילוי מחודש של עבודת ה', כדברי המשנה בסוף מסכת ברכות (ט,ה), " 'ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך' – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע". עדות שמעצבת את המציאות
קטע עמום זה מסיים דיון רחב אודות היעלמותו של נוכחות ה' בעולם הזה על בסיס שלוש דרשות לפסוקים מהפרק האחרון של הנביא זכריה. הדרשה האחרונה ממצה את המהלך הזה בשאלה הנוחתת על הלומד כמהלומה. "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט) – אטו האידנא לאו אחד הוא? (האם כעת הוא אינו אחד?), ובהמשך, "... אטו האידנא לאו שמו אחד הוא"? חריפות השאלה של הגמרא מתחזקת בכך שהיא איננה מבוססת על פשט הפסוק בזכריה. כוונת הפסוק מופנית כלפי העמים, לא כלפי היהודים. ההנחה של זכריה היא ש"האידנא" אצל היהודים "ה' א-לוהנו ה' אחד", כפי שנקבע בקריאת שמע, אבל בתרבויות נכר אין "ה' אחד ושמו אחד" בהיותם מאמינים באלים רבים בעלי שמות מגוונים. מאידך, לעתיד לבוא יקבלו גם האומות על עצמם את האמונה של היהודים "האידנא". בניגוד למשתמע מהפסוק, מפקפקת סוגייתנו אם אצל היהודים "האידנא" אכן "ה' אחד ושמו אחד"! אורו של היום ההוא
בכדי להבין את עומק המהלך של הגמרא יש לשאול – למה בכלל הביאה הגמרא דרשה זו לכאן, לסוף פרק שלישי במסכת פסחים? ברצוני להציע ששלושת הדרשות המבוססות על פסוקים מהפרק האחרון של זכריה, שכולן דנות בתהפוכות המציאות בין "האידנא", "העולם הזה", לבין "ביום ההוא", המכונה בגמרא "העולם הבא", נמצאות כאן בגלל המבנה הכללי של המסכת. בסוף פרק 'אלו עוברין' אנו עומדים בסוף החטיבה הגדולה של בירור איסורי חמץ וחובת אכילת מצה. אחרי הפרק הרביעי, הפותח במנהגי איסור מלאכה בערב פסח, ומהווה מעבר מיחידה זו לבאות אחריה, המסכת עוברת למצוות שחיטת ואכילת קרבן פסח ומסגרת ליל הסדר. כדאי לזכור שראשיתה של חטיבה ראשונה זו הייתה בפירוש הביטוי "אור לארבעה עשר", פירוש שהתמקד במלכי ישראל הראשונים, יוסף ודוד, ובשימוש הסמלי בביטויים יום ולילה, אור וחושך. גם הגמרא בדף ז: הביאה כבסיס לבדיקת חמץ פסוק על "ביום ההוא", מצפניה פרק א, "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות". והנה, גם יחידת הדרשות המסיימות כעת יחידה גדולה זו פותחת בדרשה על בסיס הפסוק בזכריה יד,ו על האור המיוחד שיאיר בעת הגאולה, "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון". באופן משמעותי ביותר עיסוק זה בדברי זכריה המתמקדים בדימוי האור ובשינוי האור מהעולם הזה ל"ביום ההוא", מזכיר אף את הכתוב לקראת סופה של ההגדה של פסח – "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה.... תאיר כאור יום חשכת לילה", המבוסס על הפסוק הבא בזכריה, יד, ז. נקודת גאולה זמנית
בסיפורים רבים של רבי נחמן מברסלב העולם בו אנו חיים כעת מתואר כאשליה, וגרוע מכך, כהזיה. למעטים יכולת הראייה של המסד האמיתי המשתקף מתוך האחדות הנעלמת. הדרשות בסוף פרקנו מסתכלות על המציאות בעין דומה. עמי הארץ המוכנים לנשוך תלמידי חכמים כחמורים, כדברי רבי עקיבא בדף מט:, נמצאים, ככל הנראה יחד עם הרומאים, "למעלה", והתמימים והנאמנים, "למטה". רק תלמידי חכמים מסוגלים לראות מעבר למציאות הפוכה זו את סדרי העולם האמיתיים. בעולם זה מתוארת שנאה תהומית בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ, "עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת", ו"אלמלא אנו צריכין להם למשא ומתן, היו הורגין אותנו". נקודת גאולה זמנית במציאות הפוכה זו הנה בסעודת מצווה של תלמיד חכם, ובנישואין לבתו. רק שם מתחברים כהוגן החומר והרוח, והמציאות המפורקת מתרוממת לשעה של נחת רוח, ומשקפת משהו מהיסוד האחדותי של המציאות. במציאות זו הנשלטת על ידי מי שאמור להיות בתחתונים אין לראות בגלוי את אחדות ה', ושמו מפורר לרסיסים. לעיון נוסף:בסוף הדרשה על הפסוק בזכריה, "והיה ביום ההוא..." מובא הסיפור המאלף שציטטתי בהתחלת דברי על אודות האמורא רבא שביקש לדרוש לפני תלמידיו את השם י-ה-ו-ה. האם קטע זה מרחיב ומעמיק את הדרשה הפותחת בשאלה "אטו האידנא..." עליו עמדנו או שהוא חולק עליו? האם כלולה בו תובנה דומה, או תובנה שונה, על המציאות של "העולם הזה" ועל היחס בין "האידנא" ל"ביום ההוא", או שמא להפך? |