הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "אמר לך" ; "הלכה כרבא נגד אביי"; "הלכה כרשב"ג"

עירובין ד ע"א

ורבא משמיה דרב נחמן אמר: כל אמות באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עצבות. מיתיבי: כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה, ובלבד
שלא יהו מכוונות. בשלמא לרבא - כי היכי דליהויין הללו שוחקות והללו עצבות. אלא לאביי קשיא! –
אמר לך אביי: אימא אמת כלאים באמה בת ששה. –
והא מדקתני סיפא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה, ובלבד שלא יהו מצומצמות מכלל דתנא קמא כל אמות קאמר! –
אמר לך אביי: ולאו מי איכא רבן שמעון בן גמליאל דקאי כוותי? אנא דאמרי כרבן שמעון בן גמליאל. לאביי ודאי תנאי היא,
לרבא מי לימא תנאי היא?
אמר לך רבא: רבן שמעון בן גמליאל הא אתא לאשמועינן: אמת כלאים לא יצמצם. ולימא אמת כלאים לא יצמצם, באמה בת ששה למעוטי מאי? לאו למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי? - לא, למעוטי אמה יסוד ואמה סובב. דכתיב +יחזקאל מג+ ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח. חיק האמה - זה יסוד, ואמה רחב - זה סובב, וגבולה אל שפתה סביב - אלו הקרנות, וזה גב המזבח - זה מזבח הזהב. 
 
1.
אביי ורבא נחלקו בדברי רב נחמן. מדובר ברב נחמן בר יעקב שהיה רבו של רב חסדא ואביי ורבא נחלקו במסורת ששמעו ממנו "משמיה".

2.
אביי סובר כרשב"ג בברייתא. ורבא סובר ככולי עלמא מכיוון שהוא סובר כתנא קמא ורשב"ג לא בא לחלוק על תנא קמא אלא בא לפרשו.

3.
הערה: יש כלל שהלכה כרשב"ג במשנתנו, ולכן לכאורה הלכה צריכה להיות כאביי שפוסק כרשב"ג [ובפשטת כלל זה נאמר רק במשנה ולא בברייתא, ולכן בפשטות לא רלוונטי לסוגייתנו]. אבל באמת יתכן שמכיון שרבא סובר שרשב"ג לא חולק על תנא קמא ממילא ברור שההלכה היא גם כתנא קמא וגם כרשב"ג – לפי רבא בשם רב נחמן.

4.
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה לו:

האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד, והטפח ארבע אצבעות כ
וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים, ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת ששה שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר, כיצד משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות, רוחב הפרצה עשר אמות עציבות וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים.

הרמב"ם פוסק אמנם כרבא בשם רב נחמן ולא כאביי בשם רב נחמן.

5.
רא"ש מסכת עירובין פרק א סימן ג:

ג [דף ג ע"ב] אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת מבוי ואמת סוכה באמת בת חמשה ואמת כלאים באמת בת ששה רבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמת בת ששה אלא שהללו שוחקות והללו עציבות* ולחומרא. היכא דשוחקות חומרא משחינן בריוח. והיכא דעציבות חומרא מצמצמין להו. והלכתא כרבא דמילתא דאביי מוקי כרשב"ג ומילתא דרבא כד"ה:

הרא"ש מסביר שהלכה כרבא כמו שהסברנו לעיל, שלפי רבא יוצא שדעתו היא גם כתנא קמא וגם כרשב"ג, ואילו דעת אביי מתאימה רק לדעת רשב"ג.

6.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מב, שואל הב"ח: הרי גם ללא נימוקו של הרא"ש יש לפסוק כרבא לפי הכלל, שהלכה כרבא נגד אביי [מלבד בנושאים הנכללים ב"יע"ל קג"מ" שבהם הלכה כאביי]. ומיישב, שהכלל שהלכה כרבא נגד אביי הוא רק כאשר אביי ורבא אמרו מה שאמרו מדעת עצמם ["אליבא דנפשייהו"] ולא – כבסוגייתנו – שנחלקו מה אמר רב נחמן.

7.
בענין זה דן באופן עקרוני:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל קנט:

הלכה כרבא לגבי אביי, אמרינן בין היכא דאיפליגו אליבא דנפשייהו ובין היכא דאיפליגו אליבא דאחרינא, כן נלע"ד שיש ללמוד מדברי הרי"ף הרא"ש והרמב"ם שהבאתי למעלה דאף היכא דפליגי בפסק הלכה אליבא דתנאי הלכה כרבא והכי איכא למילף תו ממאי דכתיבנא לעיל בשמייהו ובשם ה"ה והרל"ם דגם היכא דפליגי בטעמא דאחריני קי"ל כרבא דאין לך אליבא דאחריני גדול מזה וע"ע פ"ק דב"מ גבי מצא שובר וכן בפרק המפקיד גבי שומר שמסר לשומר ושם גבי פשע בה ויצאת לאגם דאייתו הך כללא אף דלא פליגי אליבא דנפשייהו ...

בקטע המצוטט לעיל הוא טוען שהלכה כרבא נגד אביי גם כאשר אביי ורבא נחלקו אודות דינים או נימוקים של תנאים אחרים או של אמוראים אחרים.

8.
ונראה להעיר, שבסוגייתנו מופיע הביטוי "אמר לך אביי" וכן הביטוי "אמר לך רבא" ואין ללמוד מהם כמי מכריע "עורך הגמרא". הקושי הוא שיש אומרים שהביטוי "אמר לך..." מלמד ש"עורך הגמרא" לא סובר כאותה דעה, ולפי זה כיצד יתכן שהביטוי מוזכר לגבי שתי הדעות החלוקות ביניהם. ואולי כוונת העורך [בקביעת הלשון "אמר לך"] ללמדנו שאינו מכריע כאן בין אביי ורבא וזה מפני שלא מדובר בסוגייתנו בדעת עצמם.