הבית והעליה, או אמנות הבנייה בדרום צרפת / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

לזכרו היקר של מאיר הפנים, איש השלום, יצחק ישר הכהן, תנצב"ה

[א]

לומדי הדף היומי מסיימים השבת את מסכת בבא מציעא, ומשחררים ודאי אנחת רווחה וסיפוק על 118 הדפים שנלמדו בחודשים האחרונים. אומנם, ממתינים להם 175 דפים של מסכת בבא בתרא, שייקחו אותם עמוק לתוך חודשי החורף של השנה הבאה עלינו לטובה. השבוע התחילו הלומדים גם את הפרק האחרון (והקטן – שלשה דפים!) במסכת – הפרק העשירי, 'הבית והעליה' – התחילו וגם סיימו. על אף קטנו, יש בפרק זה עניינים הנוגעים כמעט לכל אחד מאיתנו, ולהלן נדון בחלקם. אך לפני כל זאת, סיומם של המסכת והפרק מספקים לנו הזדמנות לסקירת עניינם של פרקי המסכת ומקומם.

ניזכר: שלושת הפרקים הראשונים דנים בענייני מציאה ואבידה, אם כאלה הנמצאים ברשות הרבים, ואם באלה המופקדים כפקדון אצל שומר. הפרקים הרביעי והחמישי עוסקים בדיני אונאה וריבית, הנקשרים זה בזה כבר בדברי הנביא (יחזקאל יח, ז-ח): "וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד: בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ". עניינו של הפרק השישי הוא אונאה בשכירות האומנים והפועלים, ושל השביעי בזכויותיהם של אלה האחרונים. סופו של הפרק השביעי עוסק בדיני השומרים, ומתוך כך גולש הוא לפרק השמיני הפותח בדיני השואל. סופו של הפרק ורובו של הפרק התשיעי עוסקים בדיני השוכר, סיומו בדיני השכיר ושכרו, ומתוך סמיכות הפרשיות בתורה לדיני המשכון (דברים כד), אף בדיני הלוואה ולקיחת והשבת המשכון מן הלווה ואליו. הפרק העשירי דן בזכויות שכנים הדרים באותו בית, האחד מעל לחברו.

אם נביט למסכת הבאה העומדת בפנינו, נראה כי פרקיה הראשונים עוסקים בדיוק בעניינים אלו – דיני השכנים. סקירה מהירה זו מראה כי הקשר בין הפרק האחרון במסכתינו לפרקים הקודמים לו רופף בהרבה מאשר לאלה שבאים אחריו במסכת הבאה. מדוע פרק זעיר זה ממוקם בסוף בבא מציעא, ולא בתחילתה של בבא בתרא? מחזק שאלה זו מקור מתקופת הגאונים, המצטט משנה וגמרא מפרק זה כשייכים למסכת בבא בתרא.

התשובה לכך היא שבחלוקת הפרקים, כמו גם בסידור המסכתות בסדרים, יש משקל מכריע לאיפיונים חיצוניים ובעיקר למספר. ידוע הוא כי למעט יוצאי דופן ספורים, הסיבה לסדר המסכתות בסדרים היא גודלן היחסי. למשל, בסדר מועד: שבת (24 פרקים), עירובין (10), פסחים (10) שקלים (8), וכן הלאה (לסקירה מפורטת, ראו: י"נ אפשטין, מבוא לנוסח המשנה, עמ' 982 ואילך). שלוש המסכתות הפותחות את סדר נזיקין – שלושת ה'בבות' – הם בעצם מסכת אחת ששמה הוא מסכת 'נזיקין'. מפאת אורכה, שלושים פרקים, חולקה מסכת זו לשלושה חלקים שוים, כל אחד בן עשרה פרקים. סכימה זו, כמו דברים הרבה בחיים, אינה מושלמת, ולפעמים יש להכפיף עקרון אחד למשנהו. הפרק העשירי של המסכת הוא דוגמא טובה לכך; כדי שמסכת נזיקין הגדולה תחולק לשלושה חלקים שוים, הוכלל הפרק השייך טבעית להלכות שכנים בסוף החלק האמצעי כפרק עשירי, ולא במקומו ההגיוני בתחילת המסכת הבאה. דוגמאות נוספות לכך הן מסכת סנהדרין-מכות שחולקה אף היא, ובה הפרק הראשון של מכות שייך לסנהדרין. כך הוא גם במסכת כלים שחולקה בכתבי יד לשלושה שערים שוים בניגוד לחלוקה העניינית. גם בתוספתא נזיקין התופעה דומה; במסכת זו ישנם 33 פרקים המחולקים לשלש מסכתות של 11 פרקים כל אחת. והנה, תחילת מסכת בבא בתרא במשנה מסונפת לסוף מסכת בבא מציעא בתוספתא, וזאת כדי לשמור על הצורה החיצונית של החלוקה.

[ב]

נפנה מן הצורה אל התוכן. כאמור, פרק 'הבית והעליה' עוסק בזכויותיהם של דיירים הדרים האחד מעל השני. בחיים העירוניים של ימינו, זוהי אולי דרך המגורים הנפוצה ביותר, הקרויה בלשוננו 'בתי דירות'. ואכן, בבתים אלו מרובים סכסוכי השכנים הנוגעים לנזקים היוצאים מדירה אחת ועוברים (או נוזלים...) לחברתה, או זכויותיהם ומגבלותיהם של דיירים לבנות בתחומם כנגד רצונם של שכיניהם. במקרה של בית ועליה, בו אחד מן הדיירים רוצה לבנות או לשנות את חלקו, האינטרס של הדייר העליון הוא שהתחתון יבנה את חלקו בצורה שתחזק את בסיס הבניין, בעוד שהדייר התחתון מעוניין שהשינוי של העליה ייעשה מחומרים קלים ככל האפשר כדי שלא יכביד וימוטט את חלקו. וכך שונה התלמוד (קיז ע"ב):

אמר רב אחא בר אדא משמיה דעולא:
תחתון הבא לשנות בגויל - שומעין לו, בגזית - אין שומעין לו. בכפיסין - שומעין לו, בלבנים - אין שומעין לו. לסכך בארזים - שומעין לו, בשקמים - אין שומעין לו. למעט בחלונות - שומעין לו, להרבות בחלונות - אין שומעין לו, להגביה - אין שומעין לו, למעט - שומעין לו.
עליון שבא לשנות בגזית - שומעין לו, בגויל - אין שומעין לו. בכפיסין - אין שומעין לו, בלבנים - שומעין לו. בארזים - אין שומעין לו, בשקמה - שומעין לו. לרבות בחלונות - שומעין לו, למעט בחלונות - אין שומעין לו. להגביה - אין שומעין לו, למעט - שומעין לו.

גויל הם אבנים גסות וכבדות לעומת גזית, ולכן הדייר התחתון רשאי לשנות את חלקו בצורה שתבסס את העלייה, אך לא שתחלישה. כך הוא גם בכפיסין ולבנים, ובשאר הדוגמאות שבשמועה זו. הגיוני. הרי בסופו של דבר על אף שמדובר ברכוש נפרד, הבית כולו אחד הוא, ואין דייר אחד רשאי להזיק את חברו. הגיון זה מנוסח בהלכתו של עולא בצורה שאינה משתמעת שתי פנים, ומעוגנת בהגיון הבסיסי ביותר של דיני נזיקין.

אך האם בכך מסתיים העניין? פעמים רבות למשל, מנהג המקום אינו מסכים להלכה ההגיונית-אוניברסלית. מה אז? האם המנהג המקומי יכפיף עצמו להלכה, או שמא ההלכה תדחק לקרן זווית, למקרה בו אין מנהג מקומי. ואכן, סתירה זו קיימת בדיוק במקרה דנן. וכך שנינו בתוספתא (יא, ה"ב):

הבית והעליה של שניים, והרי בעל עלייה מבקש לעשות לו דיוטה (=קומה) אחרת ואין בעל הבית מניחו, מקום שנהגו לעשות שני דיוטות – עושה, שלש – עושה שלש, ואין משנין ממנהג המדינה.

ברור שהוספת קומות שלמות (!) על ידי הדייר העליון מחלישה את החלק התחתון של המבנה – הרבה יותר מאשר גויל מול גזית! ובכל זאת רשאי העליון להוסיף קומות כרצונו, ובלבד שלא יעבור את המקובל במקומו. התוספתא מדגישה זאת חזור והדגש: 'מקום שנהגו לעשות... יעשה... ואין משנין ממנהג המדינה'. לפנינו אם כן התנגשות בין שני עקרונות שונים – הדין הפשוט ומנהג המדינה. מה עושים?

[ג]

התנגשות בין חוק אוניברסלי לנוהג מקומי אינה מצומצמת לספרות התלמודית. דוגמא קיצונית לכך היא המציאות שהובילה למלחמת האזרחים באנגליה במחצית הראשונה של המאה השבע-עשרה. המלכים הראשונים לבית סטויארט, ג'יימס הראשון וצ'ארלס הראשון, גרסו כי זכות וכח שלטונו של המלך היא א-לוהית, ובתור שכזו, אין הוא מחויב וכפוף לדין הנוהג בממלכה מקדמת -דנא. את החלטותיהם השרירותיות הם ניסו לכפות על בתי המשפט המקומיים, ולצמצם בכך את כוחם של אלה להגן על בעלי האדמות. חיכוך מתמיד זה היה בין הגורמים המרכזיים שהביאו להפיכה העקובה מדם של אוליבר קרומוול והוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון ב-30 בינואר 1649 – מעשה שזעזע את אירופה כולה, והכין את הקרקע להפיכה הצרפתית כמאה וחמישים שנה לאחריה.

החוק שהדריך את בתי המשפט המקומיים נקרא the common law, והוא נשען על מנהגים מקומיים והלכות שבעל פה שהצטברו במשך מאות השנים שלפנים. במציאות זו יש הקבלה רבה למתח שבין ההלכה שבמקורותינו לבין אותו 'מנהג המדינה' שבתוספתא ובמקומות רבים אחרים. מקבילה חשובה נוספת, ובעלת השפעה על פסיקת ההלכה בימי הביניים, היא המקרה של מנהג אשכנז הקדום הנסקר בצורה רחבה במבואו של י' תא-שמע לספרו 'מנהג אשכנז הקדמון' (תודה לד"ר י' ברנד על הפניה זו).

ובכן, כיצד נפתרה הבעיה במקרה שלפנינו? ר' אברהם ב"ר דוד (הראב"ד השלישי, בעל ההשגות על הרמב"ם) ראש ישיבת פושקיירא (Posquières) שבפרובאנס של המאה ה-12, התחבט בבעיה זו בפירושו למסכת בבא מציעא (פירוש שלצערנו לא הגיע לידינו), ובתשובה הבאה:

על דברי הכותל המשותף אשר נתחבטו עליו כמה בני אדם, אם ירצה האחד להגביה והשותף מעכב עליו משום שאומר לו לא ניחא לי דתתרע אשיתאי (שתרע כותלי), ומדמה הענין הזה למה שאמרו בפרק הבית והעליה העליון שבא לסכך בארזים או להגביה אין שומעין לו. והטעם מפני שמגביה על התחתון יותר מדי. ויש מי שאומר הדין עם האחר ויכול להגביה כל מה שירצה...
והנה שאלו צריכין להכריע הדין עם מי. וגם שאנו צריכין לתרץ את השמועות שהם מתקשות זו עם זו... ועתה כה הראני השם מן המשנה ומן התוספתא האיר את עיני, שהכל כמנהג המדינה... 'מקום שנהגו לעשות דיוטא עושה... ואין משנין ממנהג המדינה'.

לאחר שמכריע הראב"ד כשיטת התוספתא, צריך הוא לתרץ את שמועת התלמוד של עולא, בה פתחנו:

עתה לפי הענין הזה, השמועה האמורה בפרק הבית והעליה, על כרחנו כך היא מתפרשת: על זה שבא לשנות מן המנהג – הוא שבא לשנות, וכל שינוי שיש בו היזק לעליון יכול השותף לעכב עליו. הילכך, התחתון שבא לשנות הבית שלו מגזית לגויל ומכפיסים לגזית, שהוא מרחיב את כתלו ואין בזה היזק לעליון יכול לשנות. וכן מריבוי חלונות למיעוטן אין כאן היזק כלל ...אבל כשבא העליון לשנות מנהג בנין עלייתו לגויל ולדומה לו, וכך למעט חלונות ולסכך קירוי העליון בארזים, כל אלה בודאי יזיקו לתחתון בכבידותם. וכיון ששינה זה מן המנהג ומזיק לחבירו אין שומעין לו... והנה כל השמועות מכוונות ש"ל (השבח לאל) דעות אדון התבונות.

הראב"ד מעמיד אם כן את שמועת עולא במקרה הנוגד למנהג המקום. רק אז יכול התחתון לעכב על העליון מלהכביד עליו. העמדה זו ודאי אינה משתמעת מתוך התלמוד, שכן ענין המנהג אינו מופיע כלל, לא במשנה ולא בסוגיית התלמוד שעליה! מה הכריח את הראב"ד לתירוץ זה? יתר על כן, הראב"ד תולה את פסקו בשמים – 'כה הראני ה'', ובסיום פסקו הוא ממש נושם לרווחה – 'השבח לאל...'!. האם העניין שלפנינו כה חשוב ולוחץ?

דברי תורה העניים במקום אחד, מתעשרים לעיתים ממקום אחר. בן דורו של הראב"ד ושכנו מן העיר מרסיי, ר' יצחק ב"ר אבא מרי, מתחבט בדיוק בבעיה זו ומצטט את התוספתא שלנו. וכך הוא פותח את דבריו בספרו 'העיטור' (ח"ב, נב ע"ב): 'אבל מנהג ראשונים בנרבונא להגביה בית לעליה ולקנות בית בחצר ולפתוח אפילו לתוך ביתו והכל כמנהג...'. נרבונה (Narbonne) היא עיר מולדתו של הראב"ד. המרחק בין מרסיי לנרבון הוא כ-230 ק"מ לאורכו של חוף מפרץ ליאון. בין שתי הערים נמצא הכפר Vauvert, הוא פושקיירא של ימי הביניים.

בעיית הבית והעליה היתה מציאות מעשית נוהגת במאה ה-12 של דרום צרפת. המנהג המקומי העתיק נגָד את הפסיקה התלמודית, ולמצב זה לא היה פתרון. הראב"ד והעיטור מצאו את מקורות הסתירה כבר בספרות התלמודית, וכדרך פרשני התלמוד יישבו ביניהם. לא מהפכה כי אם ההעמדה, היא שפתרה את בעיית ההלכה והמנהג – לפחות במקרה זה.