לא להתפתות לתרופות אליל / הרב דוב ברקוביץ

פסחים כד ע"ב- כה ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

רבי יוחנן השווה בין נטילת תרופות של עבודה זרה למצב של קידוש ה'. מה קורה כשציווי האיסור הא-להי המתגלם בעץ הדעת מתנגש בציווי הריפוי המשתמע מעץ החיים

לפני שבוע כתבתי על הצורך הבסיסי שיש לאדם בהנאה, בהקשר של איסורי האכילה וההנאה שבתורה והציווי שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע שבגן עדן. עניין זה היווה סלע מחלוקת בתפיסות העולם של דתות ותרבויות אודות היחס לערכיות הגוף והנפש, הגשמי והרוחני, ועצם קיומו של עולם שיש בו חטא ומוות. על רקע זה, אין זה מפתיע שהבירור המקיף של איסורי ההנאה בהלכה ובחשיבה התורנית התנהל בבית מדרשו של רבי יוחנן, כור ההיתוך של דיונים עמוקים ונוקבים בדור שהתעמת עם התחזקותה של הנצרות בארץ ישראל. ככל הנראה, סדרת השמועות בנושא איסורי ההנאה שבפרקנו - של רבי אבהו, בר קפרא, ורבי יוחנן - חודשו, נוסחו והובררו על רקע רוחני ואינטלקטואלי זה. סוגיה זו מצטרפת לסוגיות אחרות שמעמיקות את היסוד "הרוחני" בהלכה ובאגדה (כמו כוונה בתפילה, יסוד התשובה ומצוות קידוש השם וגבולותיה) שהורחבו גם הן בבית מדרש ארץ ישראלי גדול זה.

אחרי העמדת זיקת העומק בין איסורי אכילה והנאה, לפי שיטותיהם של רבי אבהו וחזקיה, מובאות שמועות נוספות מבית מדרשו של רבי יוחנן, שתיים מהן מרכזיות. הראשונה, "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן – כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן" (דף כד:). שמועה זו מעמיקה את מרכזיותה של האכילה כתמצית יסוד ההנאה באישיות האדם; והשניה – "אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן – בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשרה", ובגרסה רחבה יותר, "אמר רבי יוחנן – בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים" (דף כה.). השמועה מעמידה זה מול זה את איסור האכילה וההנאה, המושתת על ציווי עץ הדעת טוב ורע, ואת הציווי המשתמע מעץ החיים ומתגלם בריפוי – לשמור את החיים ולהרבות אותם.
 

מעל לערך החיים

מבנה הסוגיה המבררת את שמועותיו אלו של רבי יוחנן, מקביל מאוד לסוגיה הידועה במסכת סנהדרין דף עד, בעניין "קידוש השם" - גם היא סוגיה המבוססת על שמועותיו של רבי יוחנן. רבי יוחנן עשה מעשה משמעותי ביותר כשהרחיב את מושגי היסוד שנוסחו בסוגיית "קידוש השם" לתחום של נטילת תרופות שיש בהן חומרים הקשורים לשלושת האיסורים היסודיים בתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הוא קבע שנטילת תרופה שכזו, אפילו על ידי אדם הנמצא לבדו, הנה המבחן האמוני הגבוה והמהותי ביותר בחיי יהודי. לשיטתו, יש לראות יהודי זה כאילו נמצא בשעת השמד או מול נכרי המאיים להרגו אם לא יעבוד עבודה זרה. מבחן זה מעמיד את מחויבותו המוחלטת של אדם למלא אחר ציווי הבורא מול ציווי אחר, מוחלט גם הוא: לשמור חיים. בעימות שכזה, הנאמנות לסמכות ה' ראשונית יותר מאשר החיים עצמם – הציווי המפורש של עץ הדעת קודם לציווי המרומז של עץ החיים.

ביטוי מובהק לתפיסה זו מובא בברייתא של רבי אליעזר הגדול, המבסס את חובת הויתור על החיים, במצב שאדם נתבע לעבוד עבודה זרה, על העמקת המשמעות של מצוות אהבת ה'. לפי רבי אליעזר, לאהבה שאדם מחויב לה כלפי ה' יש מימד שמעל לערך החיים עצמו, אהבה שמכירה בכך שחיים ומוות מותנים בדבר השם, כבציווי עץ הדעת בגן עדן. עדות מעשית לתפיסה זו בהקשר של נטילת תרופות נמצאת בסיפור במסכת עבודה זרה דף כז: המובא בתוספות בד"ה חוץ מעצי אשרה בדף כה. בפרקנו. "מעשה בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכינא [הידוע כאפיקורוס שהטריח את התנאים בחכמתו] לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל [לרפא את בן אחותו]. [ואמר בן דמא לרבי ישמעאל], אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר. ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו ומת. וקרא עליו רבי ישמעאל, 'אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך שהיו אומרים, 'ופורץ גדר ינשכנו נחש' (קהלת י)".

השימוש במושגי קידוש ה' בהקשר נטילת תרופות של עבודה זרה עוררה מחלוקת עמוקה ורבת משתתפים בין גדולי הראשונים. הרי האדם הנוטל את התרופה אינו דומה לאדם שנכרי פוקד עליו לעבוד עבודה זרה או שיהרוג אותו. נטילת התרופה איננה מעשה של פולחן, ועל פניה אין בה משום הצהרת אמונים וקבלת האלוהות הזרה. מעבר לזאת, היא גם עשויה להתרחש בצנעה ובבדידות מוחלטת. גם אותם הראשונים שנמשכו אחר מגמת הסוגיה שבגמרא הגדירו מחדש את מסגרת האיסור, כפי שסיכם רבנו נסים את עמדה זו בפירושו בד"ה חוץ מעצי אשרה. "שהוא עובר על לאו, 'לא ידבק מאומה מן החרם'. ואף על גב דליתיה (שאינו) אלא "לאו" בעבודה זרה, ולא עבודה זרה ממש". כלומר, מצווה זו אינו אלא מצוות לא תעשה, מצווה שאין בה עונש מוות, מה שמוכיח שלא מדובר בפולחן עבודה זרה ממש. הר"ן הדגיש ברמז את החידוש המופלג שבעמדה זו, חידוש המבליט את ההבדל המהותי בין סוגיתנו לבין הסוגיה של קידוש ה' שבמסכת סנהדרין. נטילת תרופה הקשורה לעבודה זרה אסורה אף במקרה של סכנת חיים, וגם כשלא מדובר בשעת השמד ואין במעשה שום קשר לאיסורי פולחן ממשי של עבודה זרה. עמדה זו רואה בניתוק חברתי, רעיוני, ואישי בין יהודים לבין תרבות אלילית – גם שלא מדובר במעשה של פולחן או במעשה סמלי של הצהרת אמונים – ביטוי לחובה המוחלטת של מצוות קידוש ה' ואהבת ה'.
 

לחש לא, סמים כן

לעומת עמדה זו המרחיבה את מגמת הגמרא, ראשונים אחרים, ובמיוחד תוספות והראש, העמידו את המציאות ההלכתית של נטילת תרופות של עבודה זרה באור אחר לחלוטין. עבורם, חולה במחלה קשה משווע למזור מכל כיוון שהוא, ומצב זה עלול להביא אותו לידי סכנה רוחנית. על פי דברי הסיכום לשיטה זו של רבנו נסים – "אתי (יבוא האדם) למטעי (לטעות ולהתפתות) בתר (אחרי) עבודת גלולים". עמדה זו משנה לחלוטין את ראיית אופיו של המבחן האמוני של חולה בסכנת חיים. היא אינה רואה בשעה הקשה רגע של עוצמה קיומית בו נתבע היהודי לקיים את מצוות קידוש ה' ולוותר על חייו לשם עדות אחרונה על מוחלטות מלכות שמים. הם מזהים אותה כמצב בו נמצא החולה בעיקר בסכנה רגשית, רגע של חולשה בו הוא עלול להיגרר אחר תקוות החיים הטמונה בסגולת התרופה ולהתפתות להאמין בתרבות הרוחנית המושיעה. תפיסה זו מבוססת גם היא על מקורות בתלמוד, במיוחד על קטע בתלמוד הירושלמי בפרק שמונה שרצים במסכת שבת. שם מובא שהאיסור לפנות לרופא "מין" או אפיקורס בשעת סכנה הנו רק כשהרופא מבקש לטפל בחולה ב"לחש" כלומר, באמירה מאגית – אבל ב"סמים", כלומר בשיטות רפואיות מוכחות, מותר, אף כשהסמים הם של עבודה זרה.

לעמדה זו היו השלכות הלכתיות מעשיות, שמיתנו את מגמת האיסור המוחלט שנגזר משמועות רבי יוחנן ומעמדת הראשונים שהלכו בעקבותיו. תוספות והראש הגדירו תנאים שצמצמו את היקף האיסור. הם אסרו נטילת תרופות מעין אלה רק כאשר נטילתן עלולה הייתה להביא אדם חולה להתפתות ולהימשך אחר מקור ההצלה המושט לו. למשל קבעו בעלי התוספות שהאיסור תקף רק במקרה שהמרפא טוען שרק עצי אשרה מסוגלים לרפא, ולא שום עץ אחר. כמו כן האיסור חל אם המרפא טוען שישנו כוח סגולי מאגי, כמו של שד או של לחישת שם משמות האלילים, וכדומה. הביטוי החריף לעמדה זו הנו בהלכה – שאם אמר החולה "הבא עלים" סתם, כלומר, הוא לא ביקש שתובא תרופה דווקא מאילן של עבודה זרה, והביא הרופא מעצי אשרה, מותר ליטול את התרופה, היות והזיקה בין החולה לבין הרופא ותרופותיו אינה יכולה להביא לידי התפתות.

בדיון שהתפתח על בסיס מקורות שונים וסותרים בתלמודים אנו מוצאים ביטוי לדינאמית המשקפת את עומקה של חכמת התורה והנבנית ממנה. הדיון אודות נטילת תרופות של עבודה זרה מראה את עומק ההתמודדות הרוחנית וההלכתית בין מחויבות לציווי המוחלט הא-לוהי לבין הנאת האדם כערך חיובי של החיים. לדידנו שאלה זו מבטאת נאמנה את שאלת היחס בין עץ הדעת טוב ורע, וסמכות ציווי הבורא כבסיס החיים והמוות, לבין עץ החיים והציווי המוחלט של ברכת החיים "לעבדה ולשמרה". שאלה זו, גם בממד ההלכתי וגם בממד הרוחני, עוברת כחוט השני לאורך הדורות, ואין, וגם לא יכולה להיות בה, הכרעה חד משמעית. הקביעה בבית מדרשו של רבי יוחנן שהשוותה את המקרה של נטילת תרופות של עבודה זרה למצב של קידוש ה', והרחבת הגמרא את הקביעה הזו, עברה תהליך שסייג אותה עד לפסיקה של השולחן ערוך. תהליך זה מבטא, ככל הנראה, עידון מעשי ורוחני בחשיבה התורנית לדורותיה של שמועותיו של רבי יוחנן, אשר התהוו תוך בירור היסודות הראשוניים של התורה מול תרבות זרה הולכת ומתעצמת.
 

לעיון נוסף

פסיקת השולחן ערוך והרמ"א בהמשך אותו סימן מתייחסת לתרופות הנרקחות מחמרים שיש בהם איסורי אכילה והנאה, אך אין בהם משלושת האיסורים החמורים שנדונו למעלה. פסיקה זו מבוססת על הסיפור בדף כה: בו מסופר שרבינא סך זיתים בוסריים על בתו הקודחת בכדי לרפאה, ועל דברי רבנו נסים בד"ה מר בר רב אשי, ווראיתי, ועל דברי ראשונים אחרים.

שו"ע – "בשאר האיסורים מתרפאים במקום סכנה אפילו דרך הנאתן; ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב [כשיטת אביי בגמרא – ד.ב.] שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן, אלא במקום סכנה".

רמ"א - .... יש אומרים דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן, אפילו חולה שאין בו סכנה – ואפילו יין נסך בזמן הזה , מותר להתרפאות בו, ולעשות ממנו מרחץ, אף על פי שהוא כדרך הנאתן – ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, הואיל ואין בו סכנה... מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה, אפילו חולה שאין בו סכנה, חוץ מבעצי עבודה כוכבים [כדברי המרדכי שהתבסס על כך, שחוץ מעבודה זרה, "כל הנשרפין, אפרן מותר"]. וכל חולה שמאכילין אותו איסור, צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה. ואין מתירין דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור – אף על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר ואין סכנה בדבר".