נרות חנוכה בין הרשויות / הרב דוב ברקוביץ

עירובין פו ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

היהודי קונה שביתה לא רק במרחב תחום השבת בו הוא נמצא, אלא גם במרחב המנוחה של מארחיו. אולם בכל הקשור להדלקת נר חנוכה, מעמדו אינו של אורח אלא של שכן הגר ברשות שונה

לומדי הדף היומי שעסקו במסכת עירובין בחדשים האחרונים יכולים להבחין בזיקה הברורה הקיימת בין הלכות עירוב לבין הלכות נר חנוכה. בשתי המערכות התורניות הללו ביתו של אדם מהווה כלי לקיום מצוות ולהחלת קדושה, ובסיס של התקשרות חיונית בין מגורי המשפחה לבין הסביבה. מחד, "אל יצא איש ממקומו" הנו התשתית של עירובי תחומין, ותיקון עירוב חצרות ושיתוף מבואות מעצב את שפת ה"יחד" השבתית של קהיליית שכנים; ומאידך, מרכזיותו של הבית המתבטא בכלל "נר איש וביתו", והפניה של המשפחה כלפי רשות הרבים הטמונה בחיוב של "פרסומי ניסא" קובעים רבות אודות הדלקת נר חנוכה ומקום הנחתו. הנלמד במסגרת הדף היומי דווקא בימים אלו עשוי ללמד רבות על המשותף ועל השונה במערכות הלכתיות אלו בהן הבית ומגורי המשפחה מהווים מוקד של הארה והתקשרות.

במשנה בדף פו. מובא מקרה של "המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת". מעניין הוא שימוש המשנה בלשון, "המניח ביתו והלך... " – האם משתמעת נימה שלילית בצליל הביטוי "המניח ביתו"? מי זה ה"מניח" את ביתו בשבת, אינו מחשיב אותו, מאציל אותו ומהדר אותו? באיזה מקום "מניח" אדם את ביתו בשבת? ועוד, האם לשון "המניח ביתו" מרמזת שמי שעושה כן "מניח" גם את "מנוחתו"? אנו לא נעסוק הפעם בשאלות הלשוניות אלא, בעיקר, בפסיקה ההלכתית של המשנה – אף שכפי שעוד נראה, שיטת רבי שמעון במשנה מחזירה שאלות אלו לתוכן המשנה במפורש.
 

קניין מרחב המנוחה

לפי המשנה קיימת מחלוקת בין ארבעה מתלמידי רבי עקיבא אודות המקרה של "המניח ביתו והלך". המחלוקת מתמקדת בשאלה - האם לדירה העומדת ריקה בשבת, ללא נוכחות בעליה, מעמד של רשות עצמאית, של "מקום מגורים", שיאסור טלטול על שכנים בחצר, אלא אם מסכים בעל הדירה להשתתף בעירוב? מההיבט העקרוני רבי מאיר סובר שהעדרו של בעל הדירה בשבת אינו מבטל את העובדה המשפטית והקיומית שהבית עומד ברשות הבעלים. ללא השתתפות של בעל הדירה בעירוב, גם אם הוא נעדר בשבת מביתו, רשותו בחצר גורמת לכך שלשכנים יהיה אסור לטלטל בחצר בשבת. לעומתו רבי יהודה סובר שרק השוהים בחצר בשבת הם שיקבעו את מהותו של חיבור השכנים לרשות אחת לשם העירוב. השובת בעיר אחרת אינה חלק מחבורת האחדות הנוצרת בשבת זו, ואי השתתפותו בתיקון העירוב אינו אוסר את הטלטול בחצר.

עיקר העיסוק בתלמודים ובפוסקים ביחס למשנה זו הנו בשתי שיטות נוספות העושות הבחנות דקות על בסיס שיטתו של רבי יהודה שהיעדרו של ה"שובת בעיר אחרת", אף ללא שיתוף בעירוב או השכרת רשותו, אינו אוסר טלטול בחצר. רבי יוסי מחלק במקרה הנדון בין יהודי ונכרי. הנכרי, לעומת היהודי, יכול לחזור בשבת, ועל כן העדרו מדירתו אינה נחשבת מוחלטת. על אף העדרו, טלטול יהיה אסור על שכניו היהודים. נדמה שבבסיס פסיקתו של רבי יוסי נמצאת התובנה שרק "מנוחת שבת" של יהודי הנה מנוחה במלוא מובן המילה. יהודי "קונה שביתה" במקום הימצאו בעת קבלת שבת לא רק במובן המשפטי - במסגרת קביעת מרחב תחום שבת – אלא במובן של "קניין" מרחב מנוחתו. תובנה זו מתבטאת בדברי רבי יוסי במלים, "אין דרך ישראל לבוא בשבת" – מה שמהווה קביעה אודות הקשר "הנפשי" של יהודי למקום בו הוא בוחר לשבות בשבת. המשמעות המעשית של דברי רבי יוסי היא שגם אם יהודי שובת מחוץ לביתו בתוך תחום שבת – מה שיאפשר לו מבחינה הלכתית לחזור לביתו באמצע השבת – אנו רואים את ההיעדרות כעובדה מוגמרת, היות ו"אין דרך יהודי" להתנתק מהמקום שקנה בו את מנוחת השבת. שיטת רבי שמעון מעמיקה את המימד הנפשי בהבחנה בין יהודי ונכרי "המניחים את ביתם בשבת" והקובעים את מנוחתם בעיר אחרת. לדברי רבי שמעון יהודי "מסיע את ביתו מליבו" – כלומר, יהודי המתארח בבית שאינו מקום מגוריו בשבת מתקשר לשם ב"ליבו", תנועת נפש שככל הנראה מחילה את מציאות "מנוחת השבת" - הפיזית, הנפשות והנשמתית - על ביתו של המארח. הנקודה הנפשית מקבלת יתר תוקף בהבחנה של הגמרא, הפוסקת כדברי רבי שמעון, שלשונו במשנה מלמדת שבעל הבית "מסיע את ביתו מליבו" כשמתארח דווקא אצל בתו. אצל בנו יש לחוש מ"התקלות" עם כלתו שעלולה להחזיר אותו הביתה באמצע שבת. (יש לציין שהפסיקה המאוחרת יותר קבעה שהבחנה זו בין בתו וכלתו של אדם הנה בגדר "דברו בלשון הווה", ואין במציאות הדורות המאוחרים דבר מה שיבסס הבחנה זו במכמני יחסי משפחה.)
 

כבר הסיח מלבו

הבירור ההלכתי המדגיש במיוחד את מושג קביעת "מנוחת השבת", שהתעורר בין הפוסקים התנהל סביב השאלה - מה תהיה ההלכה כש"נמלך בשבת", כלומר, כשה"מניח ביתו והלך" שינה את דעתו להתארח עד מוצאי שבת, וחזר לביתו באמצע השבת? עוצמת קביעתו של רבי שמעון מתגלית בכך שגם במקרה שחזר היהודי לביתו – מבלי שהשתתף בעירוב – אין הוא אוסר טלטול על שאר השכנים, "שכבר הסיח מליבו, והווה ליה שבת שהותרה ושוב לא תיאסר" (מגן אברהם באורח חיים, סימן שע"א). אלא שעל בסיס הנחה זו פקפק הט"ז אם אפשר להמשיך ולקיים את ההבחנה בין יהודי לנכרי. לדבריו, "אם היה נראה בבירור בערב שבת שלא יבא הנכרי בשבת והסיח מלבו, אלא שאחר כך נמלך ובא בשבת," יהיה הדין זהה לדינו של יהודי. הרי גם הנכרי "הסיח מלבו" בערב שבת, "והווה ליה שבת שהותרה ושוב לא תיאסר". כלומר, לפי הט"ז ל"הניח בית" בערב שבת הוא מעשה השווה ליהודי לנכרי. המעשה יוצר מציאות משפטית שהנעדר מביתו מערב שבת, כאשר כוונתו היא להיעדר לאורך כל השבת, כבר יצר מערב שבת מציאות הלכתית שהתירה את הטלטול בחצר. היות והשבת הנה מהות אחת, ואין לחלקה לשעות או לקטעי זמן מופרדים, היא נשארת בהיתרה מבחינת הטלטול בחצר.

אלא שפקפוק הט"ז לא התקבל על ידי רוב הראשונים והאחרונים. קביעת רבי יוסי ורבי שמעון שיש שוני בין נכרי ליהודי מבחינת האיכויות הנפשיות של ההחלטה ל"הסיע את ביתם מליבם", הכריעה את ההלכה בשאלת "נמלך וחזר". במקורות ההלכתיים אפשר להבחין בתובנה ש"מקומו" של יהודי בשבת אינו כמו "מקומו" בחול וגם אינו כמו "מקומו" של נכרי, שבשבת נשאר כפי שהיה בימי חול. האיכות של ההתקשרות המיוחדת והנפשית של יהודי לקניין מנוחתו היא הקובעת את המציאות ההלכתית. לקביעה זו ניסוחים שונים המבוססים בעיקרם על דברי הרא"ש המופיעים בפירושו לסוגייתנו. בדברי החפץ חיים במשנה ברורה באורח חיים סימן שע"א כתוב, "לא שייך בעכו"ם לומר שכבר הסיח מדעתו, שזה אינו אלא בישראל, שבמקום ששובת בכניסת שבת שהוא לו יום מנוחה מסתמא דעתו אז שלא לעקור. ומה שבא אחר כך, רוח אחרת הייתה לו. מה שאין כן לגבי עכו"ם, כשבא, הוכיח סופו על תחילתו, ואמרינן שגם בבין השמשות היה דעתו לבוא."
 

נר לאורח

ההתקשרות הנפשית המיוחדת של יהודי לביתו, המתבטאת במיוחד בשבת - המשתקפת אף ביחס למקום שביתתו כאורח - קיימת באופן אחר בהלכות חנוכה. ידועה ההלכה הקובעת ש"נר חנוכה מצווה להניח על פתח ביתו" ואף ב"טפח הסמוכה לפתח", זאת בכדי ששתי מצוות פתח הבית יתחברו זו לזו – מצוות המזוזה הפונה אל דיירי הבית בכדי לעצב את תודעתם האמונית, ומצוות נר חנוכה האמורה להקרין את תודעתם של דיירי הבית חוצה אל רשות הרבים. היחס בין מרכזיות הבית במנוחת השבת לבין מרכזיות הבית בנר חנוכה נקבע בשתי הלכות ממסכת שבת דף כג: בהן בחר הרמב"ם לסיים את הלכות חנוכה במשנה תורה. מי שיכול לקנות או נר חנוכה או נרות שבת יקנה נרות שבת, אבל אם בחירתו היא בין יין לקידוש השבת או נרות חנוכה, יקנה נרות חנוכה. מסתבר שקידוש שבת ונרות חנוכה הנם דומים בכך שהם מהווים "עדות" על יסוד האמונה ועל דרך חיים של אדם ושל משפחה. העדות המפרסמת ברבים את קיומה של אמונת ישראל וקיום התורה מול יוונות והתיוונות הנה משמעותית יותר, ככל הנראה, מהעדות על בריאת העולם בחיק המשפחה. מאידך, היחס בין שני סוגי הנרות שונה לחלוטין. נרות השבת מעצבים ומשקפים את שלום הבית, את שלום המשפחה, את יסוד "האחד" וה"יחד" שהשבת מכוננת בחיי יהודים. בכך נרות שבת מהווים ביטוי לעצם קיומו של בית ושל שפת היחד שבבסיסו. מבחינה זאת אור נר השבת הנה שורשו של אור הנר של חנוכה.

הבחנה חשובה נוספת בין יסודות היחד בשבת ליסודות היחד בחנוכה מתברר מתוך המשנה בדף פה: במסכת עירובין. מובאת שם שיטת רבי יהודה שמי ששכר בית אינו אוסר טלטול על בעל הבית אם יש לבעל הבית "תפיסת יד", כלומר, שבעל הבית השאיר לעצמו זכות לשימוש בבית, כגון שמניח שם כליו. רש"י מסביר שהדייר אינו אוסר טלטול לבעל הבית, אף ללא תיקון עירוב, היות ו"כאילו דר עמו בבית". לדברי רש"י, אם בעל הבית יכול להשתמש באופן מעשי ברשותו, אזי הדייר, בכל הקשור להלכות עירוב, הנו כעין "אורח" אצל בעל הבית. קיים הבדל מרתק בין מעמדו של "אורח" בהלכות עירובים לבין מעמדו בהלכות נר חנוכה. במקומות שונים במסכת עירובין, למשל בדף סט., ובהרחבה רבה בתוספות בדף עב. בד"ה ו"מודין", מוגדר מעמדו של אורח, ואפילו של אורחים רבים, אצל בעל בית, כבן בית שאינו אוסר טלטול אף בלי תיקון עירוב. במובן זה מתאחדות "מנוחת השבת" של ה"אורח" עם זו של בעל הבית, בין אם בעל הבית מתגורר בביתו בין אם יש לו רק "תפיסת יד". בכוח השבת נוצרת מעין רשות "שבתית" אחת בין בעל הבית לאורחיו. הלכה זו, המהווה בסיס לשיטת רבי יהודה במשנתנו, נפסקה להלכה באורח חיים סימן שע.

לעומת זאת, השמועה של רב ששת במסכת שבת דף כג. קובעת: "אכסנאי חייב בנר חנוכה" – כלומר, אורח אינו נחשב בן בית אצל מארחו בכל הקשור ל"נר איש וביתו". הלכה זו מחייבת אורח להשתתף בנתינת מעט כסף בכדי לצאת ידי חובתו בהדלקת הנר של מארחו. האורח אינו חייב לתת את מלוא חלקו בהוצאות הנר, אלא כדברי המשנה ברורה באו"ח סימן תרע"ז, "רק בפרוטה סגי (מספיק) דעל ידי זה מקנה לו חלק בשמן, והוא הדין אם בעל הבית מקנה לו חלק בשמן במתנה." מפליא הוא שלכל לומדי הדף היומי שפה זו של המשנה ביחס לנר חנוכה של אורח מזכירה במדויק את הלכות תיקון עירוב בין דיירים בחצר הנחשבים כבעלי רשויות נפרדות. המעמד של אורח בנר חנוכה הנו כמעמדם של שכנים הגרים ברשויות שונות בהלכות עירוב, ולא כמו אורח בהלכות עירוב.

ההלכות שעסקנו בהם משקפות את השוני המובהק הקיים בין שבת לחנוכה. בחנוכה היחס בין בית אחד למשנהו הוא של נתינת עדות של כל אחד ואחד בנפרד כלפי רשות הרבים. מי שבא לקשר בין "הבתים" חייב להשתמש בשפת "הקניין" -לתת מעט כסף או לקבל במתנה - המארגנת את היחסים בין רשויות נפרדות. לעומת זאת, קביעת אדם אודות מרחב מנוחתו בשבת יכולה להתמזג עם זו של בעל "רשות אחרת". כך, כמובן, הנם פני הדברים, הלכה למעשה, כאשר משפחה אחת "מניחה את ביתה" וזוכה להתארח באור שבתה של משפחה אחרת.

על רקע זה יש להתבונן גם בהלכות אורח בכל הקשור לנרות שבת – ואין כאן מקום להאריך.