הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "רב ותלמיד"; "הלכה כבתראי"; "איתמר"
שבת קמא ע"א
אמר אביי ואיתימא רב יהודה: טיט שעל גבי רגלו - מקנחו בקרקע, ואין מקנחו בכותל.
אמר רבא: מאי טעמא בכותל לא - משום דמיחזי כבונה, הא בנין חקלאה הוא! –
אלא אמר רבא: מקנחו בכותל, ואין מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות.
איתמר, מר בריה דרבינא אמר: אחד זה ואחד זה - אסור,
רב פפא אמר: אחד זה ואחד זה - מותר.
למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה? - מקנחי ליה בקורה.
אמר רבא: לא ליתיב איניש אפומיה דליחייא, דילמא מיגנדרא ליה חפץ ואתי לאתויי. ואמר רבא: לא ליצדד איניש כובא, דילמא אתי לאשוויי גומות. ואמר רבא: לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא, דילמא אתי לידי סחיטה.
1.
בסוגיה יש מחלוקת אמוראים:
אביי [או רב יהודה] אומר שאת הטיט שעל גבי הרגל יש לקנח בקרקע ולא בכותל
רבא: להיפך מדברי אביי: מקנח בכותל ולא בקרקע.
2.
מר בריה דרבינא – אסור לקנח לא בקרקע [מחשש להשוואת גומות] ולא בכותל [כי דומה כמוסיף על הבנין] - אלא בקורה
3.
רב פפא – מותר גם בכותל וגם בקרקע כי אין כוונת האדם ואין דרכו בכך ליצור גומות ולבנות, והכלל הוא שבדבר שאין מתכוון מותר.
4.
המחלוקת תלויה בשאלה: האם יש כוונה או לא [והאם כך היא דרך המלאכה] לאותן פעולות אסורות.
5.
מבחינת "סדר הדורות" יש לשאול מדוע רב פפא הובא בסוף רשימת האמוראים אחרי מר בריה דרבינא שחי אחריו.
6.
ויותר קשה: הגמרא דנה בדברי מר בריה דרבינא ולכן גם בגלל זה היה מתאים שדבריו יובאו בסוף הרשימה.
7.
אלא צריך לומר שמדובר כאן ב"רבינא" שחי בדור שלפני רבא, ובנו היה "מר בריה דרבינא" - חברו של רבא, ולכן מוזכר בסוגייתנו לפני רב פפא שהיה תלמידו של רבא.
8.
רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה ב:
כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש, לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת גזירה שמא ישוה גומות, המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש לא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות, א
טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע שמא יבא להשוות גומות, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות, ומותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו.
9.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כא הלכה ב:
טיט שעל גבי רגלו וכו'. פ' תולין (שם קמ"א) מחלוקת אמוראים ופסק כרבא דאמר מקנחו בכותל ואין מקנחו על גבי קרקע דילמא אתי לאשוויי גומות. ושם מבואר דלדברי הכל מותר לקנחו בקורה וכן פסקו בהלכות כרבא וכן דעת הרמב"ן ז"ל ועיקר. ופירשו המפרשים ז"ל שמא ישכח ויכוין להשוות הגומות דאי לאו הכי כבר נתבאר פרק ראשון שכל דבר שאינו מתכוין ואינו הכרח שיעשה מותר:
הרמב"ם בפשטות פוסק כשיטת רבא בגמרא.
10.
ויש לשאול: הרי רב פפא חי אחרי רבא ועל כן הלכה היתה צריכה להיות כרב פפא כי הוא נחשב כ"בתראי" לעומת רבא והכלל הוא "הלכה כבתראי". על כך יש עונים שאין הלכה כתלמיד מפני רבו – ואולי היה בחייו - ולכן אין הלכה כרב פפא, אלא כרבא.
11.
אולם יש פוסקים כרב פפא [ראה הדיון ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד לח] מפני שכנראה חלק על רבא אחרי מותו ואז הלכה כמותו [כבתראי] אפילו שהיה תלמידו של רבא. וראה, שם, בהערה מא, שהרשב"א מוכיח זאת מכך שתמיד הלכה כרבא נגד רב נחמן תלמידו [רב נחמן בר יצחק], ורק כשמדובר בסוגיה כשרבא דבר עם רב נחמן אזי הלכה כרבא.
12.
מדוע הגמרא לא הביאה את ארבעת השיטות באותה צורה ובחרה לפני שהיא מצטטת את שיטות מר בריה דרבינא ורב פפא לפתוח ב"איתמר"?
13.
בפשטות ניתן לומר כך: בין אביי ורבא יש "קצת" דיון ולכן לא מתאימה פתיחת "איתמר", ואילו במחלוקת בין שני האמוראים האחרים לא נכלל דיון ביניהם אלא רק מובאת דעתם, ולכן המחלוקת נפתחת ב"איתמר" [מתאים לדברים שכתבנו בדף הקודם - שבת דף קמ - לגב הביטוי "איתמר"].
14.
רא"ש מסכת שבת פרק כ סימן יג:
איכא מ"ד הלכה כמר בריה דרבינא משום דקא מפרשי לטעמיה.
ולי נראה להפך מדאמר מר בריה דרבינא במאי מקנח ולא אמר במאי מקנחינן אלמא לית הלכתא כוותיה. כדאמר בפ"ק דחולין דף יא ב) ולר' מאיר דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ולא קי"ל כרבי מאיר.
ומסתבר דהלכה כרב פפא דבתראה הוא.
הרא"ש פוסק דווקא כרב פפא כיון שהלכה כבתראי, כדברינו לעיל, שכנראה רב פפא פסק את דבריו אחרי מותו או שלא בפניו של רבא ולכן הלכה כמותו.
15.
כל הדיון הנ"ל יוצא מנקודת הנחה שמר בריה דרבינא חי בתקופת רבא ולכן אין הלכה כמותו [בין אם בגלל שרבא "גדול" ממנו ובין אם רבא חי דור אחד אחריו].
16.
הרא"ש מביא עוד שיטה שפוסקת דווקא כמר בריה דרבינא, והנימוק הוא מכך שהגמרא שואלת למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה? משמע ש"סתמא דגמרא" [עורך הגמרא] פוסקת כדבריו [מדשקיל וטרי], אולם הרא"ש עצמו דוחה זאת ואומר להיפך: שדווקא מלשון הגמרא "למר בריה דרבינא" ושלא ניסחה את השאלה בלי הזכרת שמו של מר בריה דרבינא משמע שהגמרא לא פוסקת כדבריו.
17.
ניתן אולי לומר שיש כאן שתי שיטות שחלוקות ביניהן מתי אומרים שה"סוגיה כוותיה" או שתקף הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
לפי שיטה אחת דווקא כשמזכירים את שמו של החכם שאודותיו דנים סימן שכך פוסקים, ולפי הרא"ש עצמו דווקא להיפך.
השאלה היא האם הרא"ש יאמר כך תמיד בכל מקרה שהגמרא מציינת שהדיון הוא לפי שיטה מסויימת סימן שאין כך הלכה. ואם אמנם כך נוכל לומר דבר חדש: לפעמים הגמרא אומרת "הניחא למאן דאמר..." [ללא הזכרת שם החכם] ולפעמים מנסחת זאת כ"ולרב... דאמר..." [עם הזכרת שם החכם], ויתכן שלפי הנוסח האחרון אין הלכה כמותו.
