גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתמ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף קיג ע"ב

בענין האיסור "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול"

חכמים דרשו בגמרא (קיג ע"ב) ממה שנאמר בישעי' (נח, יג): "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" - "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". ופירש"י: "כגון מקח וממכר וחשבונות". וכתבו התוס' (ד"ה שלא): "ואין נראה לר"ת, דהא כבר נפקא מ'מצוא חפצך'", וכמו שדרשו מפסוק זה (לעיל עמ' א): "'ממצוא חפצך' - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין", ואם כן איסור דיבור בעניני מקח וממכר נלמד כבר מדין 'חפציך אסורים'. ואכן קושיא זו מובאת בכמה ראשונים (רמב"ן ורשב"א; ר"ן וריטב"א).

ביישוב פירש"י כתב בספר 'מגיני שלמה': "ולענ"ד, דאיצטריך ד'ממצוא חפציך', הוה אמינא דאינו אסור אלא בעושה מעשה, כגון הולך לטייל בשדהו לידע מה היא צריכה... אבל מקח שנגמר בדיבור, אימא דבורא לאו כלום הוא" (וכ"כ ה'שפת אמת').

והנה, בטור (או"ח סי' שז) איתא: "'ודבר דבר', דרשו חכמים, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, הלכך אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלוני אקנה למחר", ומפרש הב"ח: "רבינו (-הטור) מיישב פירוש רש"י, דלאו מקח וממכר ממש קאמר, אלא לדבר ממקח וממכר, לומר סחורה פלונית אקנה למחר, או דבר פלוני מעסק משא ומתן אעשה למחר".

והדבר מתבאר ביתר ביאור בדברי ה'שולחן ערוך הרב' (או"ח סי' שז ס"א), וז"ל: "'ודבר דבר' דרשו חכמים, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר, ואפילו דבר שאינו אסור לעשותו בשבת עצמה אלא מדברי סופרים, כגון שכירות ומקח וממכר וכיו"ב, ואע''פ שאין דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר, ואינו דומה לאומר לחברו שיעשה לו למחר, שאמירה זו מועלת לעשייה שלמחר, שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה זו שאומר לחבירו, ואסור משום 'ממצוא חפצך'. משא"כ כשאומר על עצמו שיעשה דבר פלוני למחר, אין לאסור משום 'ממצוא חפצך', שאינו מוצא חפציו על ידי אמירה זו, שאף אם לא היה אומר כן בשבת היה יכול לעשות כן למחר, אעפ"כ אסור משום 'ודבר דבר', שלא יהא דיבורו בשבת כדיבורו בחול, ואפילו לומר מצוה פלונית אעשה למחר אסור - אם הוא מצוה שאסור לעשותה בשבת, ולא אמרו ש'חפצי שמים מותר' לדבר בהם בשבת, אלא כשיש צורך למצוה בדיבור זה, אבל כאן אין אמירתו מועלת כלום לעשייה שלמחר".

המורם מדבריו, ש'ממצוא חפצך' למדים שכל פעולה, מחשבה או דיבור, הגורמת לאדם תועלת ליום חול, אסורה, ואילו דיבור כזה שאין בו תועלת כלל לימות החול, מאחר שאינו אלא מדבר לעצמו, מה שמתעתד לעשות למחר בעניני מקח וממכר, למדים ממה שנאמר 'ודבר דבר'. ומאידך, מצינו גם חומר בדיבורים כאלו שאין בהם תועלת ליום החול, כי בדיבורים כאלו ישנו איסור גם ב'חפצי שמים' ובדברים של מצוה, כי "לא אמרו ש'חפצי שמים מותר' לדבר בהם בשבת, אלא כשיש צורך למצוה בדיבור זה", אולם, כאשר "אין אמירתו מועלת כלום לעשייה שלמחר", הריהו אסור מדין "ודבר דבר" (ועי' מג"א סי' שז סק"א בשם ספר חסידים סי' רסו, ובא"ר ותורת שבת שם).

והנה התוס' כתבו בעיקר איסור "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול"': "אלא אומר ר"ת, כדאמר בויקרא רבה (לד, ) רבי שמעון בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא, אמר לה: אימא, שבתא הוא. שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול, ובירושלמי (שבת פי"ד ה"ג) אמרינן 'בטורח התירו בשאלת שלום בשבת'", וכן כתבו בשאר ראשונים, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' שז ס"א): "'ודבר דבר', שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, הלכך אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות".

כלפי דבר זה הקשה ה'פרי מגדים' (משב"ז שם סק"א): "וקשה, שיחה בטילה שאין צריך כלל, בחול נמי 'כל השח עובר בעשה' (יומא יט:), ומאי אריא להרבות" וכו'. רצ"ל, הלא שיחה בטלה אסורה גם בחול, וכפי שנדרש מן הפסוק (דברים ו, ז): "ודברת בם" - "ולא בדברים בטלים", ואיזה איסור מיוחד נוסף בזה ביום השבת, ויתר מכן תמוה על לשון השו"ע "ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות", דמשמע שרק הריבוי אסור, והלא מדין איסור דברים בטלים, גם מעט הדיבור אסור.

וממשיך הפמ"ג: "וכי תימא, 'ודברת בם - ולא בדברים בטלים', ונשי דליתנהו בלימודי תורה שרי לדבר דברים בטלים, ואמיה דר' שמעון בן יוחאי אמר אמי שבת היום וכו', דמסתימת הפוסקים משמע אזהרה זו אף לגברי", כלומר, שיש ליישב הקושי בזה, כי איסור דברים בטלים נלמד מ'ודברת בם', ואיסורו הוא מחמת ביטול תורה, ונשים שאינן במצות לימוד התורה אינן אסורות בדברים בטלים, וכלפיהן נאמר האיסור ביום השבת - "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול", כי ביום השבת יש איסור בדברים בטלים גם לאלו שאינן חייבות במצות לימוד התורה, אך הפמ"ג שולל תירוץ זה, כי סתימת לשון הפוסקים נוטה שאיסור זה נאמר לכולן בשוה, גם לאנשים (ועעו"ש מה שכתב בזה).

גם ה'שפת אמת' עמד בזה, והק' על תוס': "וקשה, כיון דבחול נמי אסור לשוח דברים בטלים, כדאי' ביומא (יט:) דעובר בלאו, לא שייך הלשון 'שלא יהא דיבורך בשבת כדבורך בחול' [משום שבשניהם אסורים]. וצ"ל, דבשבת צריכין לדקדק אפילו בדיבור הצריך - שלא יאריך בדיבורו, כדמצינו באיסור 'אל תרבה שיחה עם האשה' (בעירובין נג:) בעובדא דברוריא ורבי יוסי הגלילי, וכן משמע בפסקי תוס' כאן". מבואר, כי בשבת ישנה חובה לקצר בדיבור, גם בדיבור הצריך לו, והגם שאין בו איסור דברים בטלים (עי' 'שער הכוונות' דרושי קידוש ליל שבת דרוש א; 'משנת חסידים' מס' ליל שבת פ"ו).