הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "מלאכה שאינה צריכה לגופה" במקלקל; "סתם משנה"

שבת קו ע"א

כל המקלקלין פטורין. תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל ומבעיר.
אמר ליה: פוק תני לברא, חובל ומבעיר אינה משנה. ואם תמצא לומר משנה, חובל - בצריך לכלבו, מבעיר - בצריך לאפרו. והאנן תנן כל המקלקלין פטורין! - מתניתין - רבי יהודה, ברייתא - רבי שמעון.
מאי טעמא דרבי שמעון - מדאיצטריך קרא למישרא מילה, הא חובל בעלמא - חייב, ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן - שמע מינה מבעיר בעלמא חייב.
ורבי יהודה - התם מתקן הוא, כדרב אשי: דאמר רב אשי: מה לי לתקן מילה, מה לי לתקן כלי, מה לי לבשל פתילה, מה לי לבשל סמנין.

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה יז:

כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל ז בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור,
חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אף על פי שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור.

הרמב"ם פוסק כמשתמע ממשנתנו, שגם מקלקל של "חובל" ו"מבעיר" בשבת פטור מעונש.

2.
יתכן שהרמב"ם פוסק כמו שרבי יוחנן אמר שהברייתא איננה נכונה ["פוק תני לברא"= "דטעות הוא" – רש"י, סנהדין דף ס"ב עמוד א, ואילו בסוגייתנו רש"י מפרש: "אינה משנה - דאם מקלקל הוא פטור". כנראה שרבי יוחנן היה "מוסמך" לקבוע אם ברייתא היתה "אמיתית"].

3.
וגם אם הרמב"ם יסבור כאפשרות השניה בגמרא [יש לשאול: מי אומר את האפשרות השניה, רבי יוחנן עצמו או "סתמא דגמרא"], וכיון שעל פי אפשרות שניה זו יוצא שמשנתנו היא כדעת רבי יהודה, הרי שהרמב"ם מכריע כרבי יהודה, ובמשנתנו מדובר שחבל דרך השחתה אבל אם צריך לכלבו וכד' - חייב.

3.1
יוצא אפוא ,ש"סתם משנה" - משנתנו - היא דעת רבי יהודה, והרמב"ם פוסק כרבי יהודה על פי הכלל שהלכה כסתם משנה - אפילו אם היא איננה דווקא במפורש כרבי מאיר. ולפי הפרשנים יוצא, שדין זה של משנתנו - שהיא דעת רבי יהודה - מתאימה לדעה של רבי יהודה ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה" – חייב, ושיטתו של הרמב"ם בכל הלכות שבת היא כדעת רבי יהודה בעניין "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שחייב.

4.
רש"י מסכת שבת דף קו עמוד א:

מתניתין ר' יהודה - דאית ליה מקלקל בחבורה פטור, ולא איתפרש היכא, ולי נראה: מתניתין ר' יהודה היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו, ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה, דאף על פי דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה - מתקן הוא אצל אחרים, ולר' יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא, משום תקון אחרים, אבל מקלקל ואינו מתקן - פטור, ואף על גב דרישא דמתניתין אוקימנא כר' שמעון, דקתני קורע על מתו פטור - סיפא ר' יהודה.
וברייתא ר' שמעון היא - דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים, ומה שהוא מתקן אצל אחרים - לר' שמעון לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב, כדיליף לקמיה.

רש"י מציין שדברי רבי יהודה שמקלקל – חובל ומבעיר בשבת – חייב נובע מהעיקרון שלו עצמו, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.