אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן וסיכן נפשו"
אם מותר לאדם להסתכן לצרכי פרנסה
נפתח בשאלה מרתקת שהגיעה אל רבה של פראג - רבינו יחזקאל לנדא - הנודע בשאלותיו ותשובותיו "נודע ביהודה". אי שם באחת מארצות אירופה התגורר לו יהודי שזכה לעושר רב. בעושרו הגדול רכש לעצמו אחוזה שהשתרעה על פני מרחבים עצומים ואגדיים, כשכפרים שלמים היו שייכים לו, וגולת הכותרת - יערות שלמים בהם התגוררו כל חיות היער. באותם ימים, אחד השעשועים הנפוצים ביותר אצל האצילים הפריצים והנסיכים הגויים, היה ציד חיות לשם שעשוע. והנה חמד אותו גביר יהודי לצאת בעצמו למסע ציד בתוך יערותיו. ברצונו הזה עורר פולמוס הלכתי. הלומדים פלפלו, שיש לחשוש משום צער בעלי חיים, או משום איסור בל תשחית, וסופה של השאלה שנשלחה אל רבן של כל בני הגולה – ה"נודע ביהודה" (מהדורה תנינא יורה דעה סימן י'). הנודע ביהודה מבהיר שלולא אהבתו לאותו גביר המפורסם במידות טובות, כלל לא היה מזדקק להשיב על שאלה זו, אך מאחר שהוא יודע שהגביר ובני ביתו מתנהגים כיאות, הרי הוא צריך לשמור בכל כוחו שלא יהיה מקום לפתוח פתח לדבר סרה באותו גביר.
בראשית דבריו מבהיר הנודע ביהודה, שחשש צער בעלי חיים אין כאן, כיון שכבר פסק בעל "תרומת הדשן" ("פסקים וכתבים" סימן קה), שבכל דבר שיש לאדם צורך בו אין בו משום צער בעלי חיים. ואם כן אף בנידון זה לא שייך צער בעלי חיים. אף חשש בל תשחית לא שייך בנידון זה, שכן חיות היער אין לאדם שום הנאה מהן בחייהן, ורק לאחר מותן כשמשתמשים בעורותיהם – יש מהן הנאה, ולכך לא שייך לומר שיהא בהמתתן משום איסור בל תשחית.
ברם, כותב הנודע ביהודה – כל הנידון עד כה הוא מצד הדין, אך הוא תמה על עצם השאלה, שהרי לא מצינו אנשי ציד רק את נמרוד ועשו, ואין זה דרך בני אברהם יצחק ויעקב, המצווים על 'ורחמיו על כל מעשיו' - עד כדי שאינם אומרים 'תבלה ותחדש' על לבוש הנעשה מעור. "ואיך ימית איש ישראלי בעלי חיים בלא שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה"...
אמנם הוא מסייג, שהעושה כן משום שפרנסתו מצידה, הרי לא שייך בזה אכזריות שהרי שוחטים בהמות חיות ועופות וממיתים דגים לצורך אדם, ואין חילוק בין מי שממית בעלי חיים טהורים לצורך אכילה, לבין מי שממית בעלי חיים טמאים כדי להתפרנס ממסחר בעורותיהם.
ושוב חוזר הנודע ביהודה לעיקר השאלה, וכותב, שיש סיבה נוספת לאסור - משום חשש סכנה, כיון שכל העוסקים בציד צריכים להיכנס ליערות ולהכניס את עצמם בסכנות גדולות במקום בו שורצים גדודי חיות. שהרי מי לנו גדול בעסקי הציד מעשו שהתורה מעידה עליו (בראשית כה, כז) "ויהי עשו איש יודע ציד", ואף על פי כן כאשר ביקש ממנו יעקב את הבכורה השיב לו (שם שם, לב) "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", ופירש הרמב"ן (שם שם, לד), שכוונת עשו היתה שכיון שעסקו בצידה ומדי יום הוא יוצא לבין גדודי חיות הרי קרוב הוא למיתה. ואם כן "איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות". ושוב מסייג הנודע ביהודה, שמי שהוא עני ועושה זאת למחייתו התירה לו התורה שכל מה שהאדם עושה לצרכי פרנסתו ומחייתו – אין ברירה, וכפי שאמרה התורה "ואליו הוא נושא את נפשו", ואמרו בסוגיא לפנינו שהיינו שמוסר ממש את נפשו למיתה לצורך עבודתו - כאשר מסתכן בנפשו בטיפוס על אילנות וכדומה, ומכל מקום מותר לו לעשות כן כיון שעושה כן לצורך פרנסתו.
כיוצא בזה פסק מרן הגאון רבי משה פיינשטיין ("איגרות משה" חושן משפט א, קד), לשואל שבירר אצלו אם מותר לו להתפרנס מאחד ממשחק זריקת הכדור, ונידון השאלה הוא, שבאותו משחק יש חשש סכנה, כיון שאחד לכמה אלפים ממשחקי הכדור עלול להסתכן. אך רבי משה משיב, שיש להתיר על פי המבואר בסוגייתנו שהפועל מוסר את נפשו למיתה בעלותו על האילן – לצורך פרנסתו. והרי שמותר להסתכן אף כשיש חשש רחוק של סכנה, לצורך פרנסה.
