כי אליו הוא נושא את נפשו / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

סוגיית הלנת שכר שכיר מתחשבת באילוציו של המעביד, אך מושתתת על ההבנה שעבור העובד המשכורת היא לא רק כסף

הסוגיה המבררת את איסור "לא תלין שכר שכיר" ממצה את אחת המגמות העמוקות של מסכתנו. מאז פתחה המשנה הראשונה בקביעה ששניים האוחזין בטלית יישבעו ויחלוקו, מודגש יסוד השותפות כבסיס לפעילות הכלכלית. מאמץ רב הושקע על ידי חכמי המשנה והגמרא להראות שהפגיעה העיקרית בזולת בהקשר הכלכלי והמסחרי איננה פגיעה כספית, אלא פגיעה במרקם יחסי האנוש בחברה ובעיקר באמון ההדדי המהווה תשתית לקיום הקולקטיב בכל רבדיו. סוגיית הלנת שכר משקפת מדיניות תלמודית זו. היא קובעת שעיקר הפגיעה בעובד בהלנת שכרו איננה גזל ממונו, אלא חוסר היחס לערך מלאכתו ולציפייה המקננת בנפשו לקבלת משכורתו.

יחד עם זאת, הסוגיה מציעה הצצה ייחודית לפרשנות תלמודית למקרא. איסור הלנת שכר שכיר מופיע בשתי פרשיות שונות, ובמידה מסוימת סותרות. מתוך התבוננות במדרשים המובאים בגמרא אפשר לנסות להתחקות אחר עמדת התלמוד בהקשר לתופעה רווחת זו במקרא, שאליה התייחס בהרחבה הרב מרדכי ברויאר ברבים ממחקריו. הפנים השונות של שתי הפרשיות מהוות שני גילויים של מציאות אחת, כמו מולקולה אחת המורכבת משני אטומים המעצבים את האחדות שלה. לעמדה פרשנית זו בתלמוד השלכות מרחיקות לכת. הסוגיה שלפנינו מבררת את תרומתה הסגולית של כל אחת מהפרשיות למציאות האחידה המכונה "בל תלין", ובעקבות הבירור תעוצב ההלכה המחייבת שתשקף תרכובת מוסרית המבוססת על פרשנותה של הסוגיה.

עירוב פרשיות

אלו שתי הפרשיות שאנו מדברים בהן:

"לא תעשק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט, כג); וכן "לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בשעריך, ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים כד, יד-טו).

הדומה בפרשיות: הלנת השכר מזוהה עם מושג העושק, מושג הקרוב לגזל. חובת המעביד היא לשלם שכר לעובד מיד בסיום עבודתו – בפרשייה הראשונה עד הבוקר, ובפרשיה השנייה עד שקיעת החמה.

ההגדרה השונה של נקודת הזמן שבה המעביד חייב לשלם מיוחסת על פי המדרש (דף קי) להבדל שבין עובד שמלאכתו ביום ("שכיר יום"), שיש לשלם לו עד סוף הלילה, לבין עובד שמלאכתו בלילה ("שכיר לילה"), שיש לשלם לו עד סוף היום. כלומר, המדרש מזהה התאמה בין שתי הפרשיות בנקודה זו – יש למעביד חצי יממה לדאוג לחובת התשלום.

השונה בין הפרשיות: בספר ויקרא העובד מכונה "רעך", כלומר מי שנמצא במעמד זהה למעמד של מעבידו. היחס ביניהם הוא של שווים בשוק, שניים המשתתפים בפעילות כלכלית לשם מימוש אינטרסים, המקיימים ביניהם חוזה המחייב באופן הדדי. על כן העובד מכונה באופן פשוט "שכיר", והפגיעה בשכרו נאסרת בתורה מיד לאחר הציווי "לא תגזול". לעומת זאת, בספר דברים העובד מכונה "שכיר עני ואביון", ועוד מוסיף המקרא - "מאחיך או מגרך אשר בשעריך". היחס אל "אח" ואל "עני ואביון" מחייב התייחסות מעבר לחובה המשפטית שבין שווים בפעילות מסחרית – דאגה לפרנסתם וחמלה על מצבם – והיחס אל "הגר" מסמן תמיד את חובת התמיכה בחלש ובמשולל כוח כלכלי. זאת ועוד, איסור הלנת שכר בספר דברים מערב גם את הקדוש ברוך הוא – היות שמשכורתו של העני והאביון אינה מבטאת רק את זכויותיו המשפטיות של העובד, אלא "אליו הוא נושא את נפשו" – מדובר ברובד קיומי בכיסופי חייו.

עובר בחמש שמות

איך התייחסו חכמי התלמוד לתרכובת מקראית זו?

1. לשון המשנה מסיטה את נקודת הכובד מהמעביד ("לא תלין") לעובד: "שכיר יום גובה כל הלילה, שכיר לילה גובה כל היום". המילה "גובה" מדגישה במיוחד את זכות העובד. העמדת העובד וזכותו מודגשת גם בקביעה נוספת של המשנה (דף קיא.) – "אימתי (עובר המעביד על איסור 'לא תלין') – בזמן שתבעו (שדרש העובד את משכורתו); לא תבעו – אינו עובר עליו". ועוד – אם מתעורר ספק אם שולמה המשכורת, תוך כדי חצי היממה שבה על המעביד לשלם, יש לעובד הזכות להישבע לפני בית הדין שלא קיבלהּ, ובכך לחייב את המעביד.

2. באופן מפתיע איסור "לא תלין" תקף אך רק תוך כדי חצי היממה המוזכרת בפסוקים. על פי הברייתא (דף קי) - "ממשמע שנאמר 'לא תלין פעולת שכיר אתך' איני יודע שעד הבוקר? מה תלמוד לומר 'עד בקר' - מלמד שאינו עובר אלא עד בוקר ראשון בלבד. מכאן ואילך מאי? אמר רב: עובר משום "בל תשהא". אמר רב יוסף: מאי קראה (מנין נלמד איסור "בל תשהא")? - 'אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן, ויש אתך' (משלי כ, כח).

ההיגיון הפשוט אומר שכל עוד מעביד מלין את שכר פועליו מתעצמת חומרת מעשיו, וכך גם רמת אחריותו ועונשו. בניגוד לכך קבעה הברייתא שאיסור "לא תלין" פג לאחר חצי יממה מסיום עבודת הפועל. בכך מסתיימת אחריותו של המעביד במסגרת האיסור התורני. רק בתוספת האמוראים – רב ורב יוסף – נקבע על בסיס פסוק מספר משלי, ספר המשתמש בשפה מוסרית לא משפטית ושאין לו תוקף כפסוק בתורה, שאסור להשהות תשלום לאורך זמן.

3. מחד הגמרא (דף קיא) קובעת הקלות מפליגות הפוטרות מעבידים מחובת תשלום במסגרת "לא תלין" מתוך התחשבות בצרכים שוטפים העשויים להקשות עליהם לשלם משכורות לשכירי יום מדי יום ביומו. למשל, אם הסוחר יוכל להרוויח רק לאחר שיעבור יום שלם - ואולי כמה ימים - ומציאות זו ידועה גם לפועלים, אין הסוחר עובר ב"בל תלין" אלא ב"בל תשהא". ועוד, חובת "בל תלין" תקפה רק בהתקשרות בלתי מתווכת המטילה את אחריות התשלום על המעביד באופן ישיר. כמה מחכמי התלמוד שלחו שליחים "לסגור" הסכמים עם פועלים, על אף שנאמר שהשכר הנו חובת המשלח. היות שההתקשרות נעשית דרך שליח לא נוצר קשר אישי בין עובד למעביד, מה שהיה מחייב את המעביד ב"בל תלין".

מאידך, הסוגיה נותנת ביטוי לחומרת הלנת השכר על ידי חיבורן של שתי פרשיות התורה: "כל הכובש שכר שכיר עובר בחמש שמות (מצוות בתורה) הללו, ו(במצוות) עשה: משום 'בל תעשוק את רעך', ומשום 'בל תגזול', ומשום 'בל תעשוק שכיר עני', ומשום 'בל תלין', ומשום 'ביומו תתן שכרו', ומשום 'לא תבוא עליו השמש'". גם לקביעה זו ישנו תוקף מוסרי לא משפטי המדגיש את חומרת המעשה, שהרי חלק מאיסורים אלו תקפים רק בשכיר יום וחלקם רק בשכיר לילה.

ביטוי של הערכה

סיכום הפרשנות התלמודית לפרשיות המקרא ולמסגרת ההלכתית של איסור הלנת שכר הנגזרת מהן נמצאת בסוגיה בדף קיא ע"ב. אסכם את הנקודות העיקריות. כאמור, שתי הפרשיות במקרא מדגישות פנים שונות באיסור הלנת השכר – פן המוסר המשפטי המסדר יחסי ממון בין שווים בחברה, והפן המוסרי הנפשי התובע התחשבות מיוחדת ב"אח" או בחלש. בברייתא הפותחת את הסוגיה מובאות שיטות שונות לגבי שאלת ההעדפה היחסית של שתי הסתכלויות עקרוניות אלו. היו שקבעו שיחס עובד מעביד הינו בעיקר הסכם ממוני שבו ישנם שני צדדים הזקוקים אחד לשני. על בסיס זה, גם אם מדובר בשכירת בהמות למלאכה, ובין אם מדובר בפועל יהודי או בפועל גר תושב (לא יהודי המקיים תרבות אנושית בסיסית על פי התורה) – חובת המעביד היא לקיים את הנאמר באיסור הלנת שכר. לפי שיטה זו הפן האגדי-נפשי בחובה זו מצטמצם לאמירה "מוסרית" על אודות "חמשת השמות" ואין לו תוקף מעשי.

לעומת זאת רבי יוסי ב"ר יהודה מדגיש את הפן האישי והנפשי שנוצר בין העובד והמעביד. על כן הוא פוטר שכר בהמות או כלים מאיסור הלנת שכר היות ואין בהתקשרות קשר אישי.

מגמת הגמרא בעקבות המשנה מורכבת יותר, והיא בנויה מגישה פרשנית המעצבת את מסגרת ההלכה מתוך שילוב בין שני הגילויים התורניים. כאמור, כבסוגיות רבות במסכת, סוגיה זו מניחה שהפגיעה ברובד הכלכלי-ממוני בהלנת השכר הנה בעיקר פגיעה ביחסי האמון וההדדיות שמעבר למשפט הממוני.

1. איסור "בל תלין" תקף רק לאורך חצי יממה היות שהוא איננו ביטוי ליחס ממוני אלא לנשיאת נפשו של העובד לקראת התשלום המגיע לו. ביכולת המעביד לבטא הערכה ליכולות העובד, להשקעתו ולהתמסרותו. אם לא שילם מיד בשעת חלות חובת התשלום, זהו "מעוות שאינו יכול לתקון".

2. זכות העובד לתבוע את כספו במשך חצי יממה (והזכות להישבע במקרה של ספק) נגזרת מהקשר המיוחד שבין המעביד והעובד הטמון במילה "אחיך", הנוגע רק לגבי שותפים בקהיליית שכינת ה'. אם כן, זכויות אלו של העובד שייכות רק לפועלים יהודים ולא ללא יהודים – גם אם הם גרי תושב.

3. ליסוד המוסרי-נפשי שבהתקשרות בכל הקשור לברכת המלאכה ולנשיאת הנפש של העובד לקבל תמורה מיידית להשקעתו, ישנו ביטוי הלכתי ממשי ומחייב. האיסור של "בל תלין" נידון כעיקרון התקף בכל מקרה של שכירות מלאכה – בין שכר אדם, בין שכר בהמה ובין שכר כלים, בין בפועל יהודי ובין בגר תושב.
4. מעבר לחצי היממה הראשון, המעביד המתחמק מלשלם משכורת אינו עובר ב"בל תלין" אבל הוא עובר באיסורי גזל ועושק, שהרי הוא מחזיק ממון לא לו. אלא שגם במצב זה הרחיבו חכמי התלמוד את השיח המשפטי, וצירפו את איסור "בל תשהא", איסור שעיקר הנחיותיו מבוסס על תביעה מוסרית ולא משפטית.

לסיכום – העקרונות שבשתי הפרשיות מהווים חומר גלם לעיצוב המערכת התלמודית של הלנת שכר. מחד, השפה המובילה היא זו שבספר דברים, המדגישה את הפגיעה בנפש העובד – כפי שהגמרא קובעת בדף קיב ע"א - "כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל את נפשו". מאידך, השפה החברתית-משפטית שבספר ויקרא מקנה את הכלים לעצב מגמה זו מבחינה הלכתית מחייבת, ולהטמיע אותה במציאות הריאלית – והדבר גורם לקביעת הקלות מסוימות למעביד למרות החומרה המוסרית שבהלנת שכר עובד.