סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

טלטול כלי נשק בשבת / הרב דוד לאו

שבת סג ע"א

 

שנינו בשבת (סג,א), לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת, רבי אליעזר אומר תכשיטים הם לו, וחכמים אומרים אינם אלא לגנאי שנאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". בפשטות נראה שדעת תנא קמא היא שמחויב חטאת, ואילו דעת רבי אליעזר היא שמותר לכתחילה, והלכה כחכמים א. המאירי כתב, ור' אליעזר אומר תכשיטים הם לו, ומועילים מיהא להפקעת חיוב חטאת, עכ"ל. מדבריו נראה שגם ר' אליעזר לא אמר שסייף וקשת נחשבים לתכשיט מותר לכתחילה, אלא שפטור מחטאת, אך יש איסור. והטעם שאינו מותר לכתחילה מפני שגם על שריון וקסדא ומגפים אע"פ שאינו חייב חטאת, מ"מ אסור לצאת בהם בשבת (כמפורש שם ס,א), וכתב רש"י (שם סד,ב, ד"ה כל), כל שאסרו חכמים משום מראית העין שלא יחשדוהו באיסור, כגון שריון וקסדא ומגפים, עכ"ל.

ברם בשו"ע (או"ח סי' שא סעיף יז) כתב, חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו, אבל אם אפשר לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אסור, עכ"ל. כתב המגן אברהם (ס"ק כז), אבל אם אפשר, כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל, וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשישת כוח אסור, הרא"ש, וכן כתב המ"מ דווקא כשאי אפשר לו לילך כלל בלא מקל מותר, וא"כ פשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת, ואין לומר דלר"א הוי כתכשיט, דלא מצינו שמותר לישא תכשיט בידו, ואף ר' אליעזר דסבר תכשיטים הם לו, לא קאמר אלא דאינו חייב חטאת, אבל איסורא מיהא איכא.

לפי האמור הדברים טעונים ביאור, הרי בכלי מלחמה אסור מדרבנן הטעם הוא משום מראית העין, ששלא עדיפי כלי מלחמה שמחזיקם בידו אע"פ שהם תכשיט ממלבושי מלחמה שהוא לבוש בהם, והיאך הוכיח המגן אברהם מכאן שתכשיט גמור שאין בו חשש מראית העין אסור להחזיקו בידו מדרבנן, דהיינו שתכשיטים מותרים רק אם לבוש בהם.

במחצית השקל כתב על דברי המגן אברהם שלר' אליעזר רק חיוב חטאת אין, אבל איסור יש, וכן משמע ברש"י (סד,ב) שאסרו חכמים מפני מראית העין, שלא יחשדוהו באיסור, כגון שריון קסדא ומגפיים, עכ"ל, ולמאן קאמר רש"י דכלים הללו אסורים מפני מראית העין, הא לרבנן דר' אליעזר חייב ב, אלא על כרחך לר' אליעזר ומודה ר' אליעזר דאסור מדרבנן. אך כאמור פשוט שלר' אליעזר אסור מדרבנן מטעם זה של מראית העין, וכפירוש רש"י על שריון וקסדא, וזה סותר את דברי המגן אברהם, שאם האיסור הוא משום מראית העין, איך מוכח שתכשיט שאינו אוחז בידו אסור מדרבנן, כיוון ששם האיסור הוא מטעם אחר ג.

בחידושי רבינו פרחיה ב"ר נסים על שבת שם כתב, איסור הוצאת אלו לדברי חכמים מפני שאינם תכשיטים לו אלא גנאי, ואע"פ כן אינם משאוי גמור לדברי חכמים, ורבי אליעזר סבר שכיוון שהם ראויים בעת המלחמה, תכשיטים הם לו ואין בהם שום איסור, ותנא קמא סבר דלא אמרינן שכלי מלחמה תכשיטים הם אלא בדברים שיוצאים בהם בדרך מלבוש, כגון שריון וכובע ומגפיים, אבל כלי מלחמה שנושאם בידו כגון הסייף וכו', אם יצא בהם וכו' חייב חטאת, והלכתא כתנא קמא, עכ"ל.
למדנו שסבר רבינו פרחיה ששלוש דעות במשנה, לדעת תנא קמא חייב חטאת, ולדעת חכמים פטור אבל אסור, לדעת רבי אליעזר הוא /היתר גמור/, והיינו אפילו נושאם בידו, וכל שכן אם לובשם, והמשנה האומרת ששריון וקסדא שיש בהם איסור מדרבנן אינה כשיטת רבי אליעזר, ואין הטעם משום מראית העין, דא"כ אין חילוק בין שריון וקסדא לחרב וחנית, ועוד, שתכשיט גמור מותר אפילו אם אוחזו בידו ד, אלא מפני שכלי מלחמה אין עליהם שם תכשיט כל כך, לכן החמירו מדרבנן לאסרו אפילו דרך מלבוש.

נמצא לפי שיטת רבינו פרחיה שלדעת חכמים במשנה, מעיקר דין תורה סוברים הם כרבי אליעזר שנחשב כתכשיט, ולכן אין איסור וחיוב מן התורה, אבל כיוון שאין אלו תכשיטים גמורים שהרי יש בהם גנאי, לכן אסרום מדרבנן. ובטעמו של ר' אליעזר כתב רבינו פרחיה שכיוון שהם ראויים בעת המלחמה, לכן נחשבים כתכשיט גם שלא בשעת מלחמה. והיינו שבשעת מלחמה אין יכול אדם ללכת ללא כלי נשק והגנה, ונחשב הדבר כמי שאינו יכול ללכת בלי מקל, ואין זה בגדר משאוי, אלא גדר תכשיט, אך כמובן שכלי המלחמה אינם כבוד אלא גנאי, אך ההכרח לא יגונה, וכיוון שיש הכרח דינו כתכשיט, וסבר רבי אליעזר שאחר שיש עליהם שם תכשיט בשעת המלחמה יש עליהם שם זה גם שלא בשעת המלחמה, וגם חכמים מודים לו בעיקר הדין, אבל מ"מ אסור מטעמים אלו מדרבנן. (ראה שו"ת דברי יציב או"ח סי' קמח).

יש להוסיף בהגדרת משאוי, שברגע ההוצאה והטלטול האדם עצמו הוא הנושא את המשא כמו בהמה הנושאת משא [אע"פ שבסופו של דבר הוא לצורך האדם], ומאידך כל שהחפץ נישא וניטל לצורך הליכתו זו עצמה של האדם, אין זה משא אלא אדרבה, החפץ משמש עתה את האדם בהליכתו זו כדי שיוכל ללכת. ולפירוש רבינו פרחיה היא דעת חכמים, שאע"פ שאין זה משא, מ"מ גם אינו תכשיט כיוון שגנאי הוא לו, והיינו שזהו מצב ביניים, שאינו לא משא ולא תכשיט, ואין כאן לא סיבת איסור גמורה ולא סיבת היתר גמורה, ולפיכך פטור אבל אסור, ועל דרך החידוד יש לומר, שהוא גדר איסור תורה, לפי הטעם המבואר שאינו משא ואינו תכשיט, והוי כחצי שיעור באיסורים, אך חידוש זה צריך מקור.

אלא שיש לעיין בסוגיא בשבת (יא,ב-יב,א), תני חדא לא יצא הזב בכיסו ואם יצא פטור אבל אסור, ותניא אידך לא יצא ואם יצא חייב חטאת, אמר רב יוסף לא קשיא וכו', אלא אביי ורבא דאמרי תרוויהו לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון. פירש רש"י, הא רבי יהודה, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא תעשה ואינו צריך לעיקר תכליתה כי הכא שאינו צריך לזיבה זו שעל ידה בא הכיס הזה, ואע"פ כן חייב עליה, ופלוגתייהו בהמצניע (שבת צג,ב) גבי מוציא המת במיטה חייב, ואע"ג דהוצאת המת לא ניחא ליה ביה, ור' שמעון פוטר, עכ"ל. אכן רש"י לשיטתו בשבת שם בביאור הגדר מלאכה שאינו צריך לגופה, אך התוס' שם (צד,א) לא הסכים עם שיטתו ופירש באופן אחר וכתב, וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינו צריך לגופה שאינו צריך לכיס עצמו ואפילו למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס, מ"מ אין צריך להוצאה זו, דהכא נמי סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא, עכ"ל.

בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' רמה ס"ק ד), דימה את התוס' למה שכתב היראים (סי' רעד עמ' 282), "שהרי קבלת זיבה ישנה בלא הוצאת כיסו, שהרי כיסו עליו, ובכל מקום ישיבתו מקבל זיבתו, הלכך אינו צריך לגוף הדבר שמוציא, שבלא הוצאתו נעשית צריכותיו", עכ"ל. ומפרש האבני נזר דבזב כיוון שאין הליכתו לצורך הכיס רק שצריך לילך, הוי מלאכה שאינו צריך לגופה. וכוונתו כדברינו, שצריך להבחין אם האדם נושא את החפץ לצורך החפץ, שצריך להעבירו למקום אחר, וצרכיו נעשים דווקא על ידי הכיס, וזה נחשב צריכה לגופה של הוצאה, אבל כיוון שצרכיו נעשים בלא הכיס, והחפץ צריך לו בגלל שהוא עצמו יוצא, ואם אינו יוצא גם החפץ אינו צריך לצאת, זה נחשב אינה צריכה לגופה, אלא שלדברינו אם החפץ צריך לו בגלל שהוא יוצא אין זה משא כלל, ואילו בגמ' מפורש שנחשב משא והוי הוצאה, אלא שהיא מלאכה שאינו צריך לגופה, ותלוי במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון.

לכן נראה שיסוד הדברים הוא שהוצאת משוי בשבת היינו שהאדם נושא את החפץ לצורך החפץ, אלא שאין זו הגדרה בצורת המלאכה, אלא בתכלית המלאכה, וכיוון שזו הגדרת תכלית המלאכה בלבד, ולא צורתה, לכן תלוי במחלוקת של מלאכה שאינו צריך לגופה, שהיא עשיית מלאכה כצורתה ולא לתכליתה (ראה כסף משנה פ"א מהל' שבת ה"ז בשם רבינו אברהם בן הרמב"ם בשם אביו), ואם באנו לדון על צורת המלאכה אין אפשרות להפקיע ממנה שם משא אלא על ידי שנעשה מלבוש או תכשיט, ואם מאיזו סיבה שהיא אי אפשר שיחול על החפץ שם מלבוש או תכשיט, הוא נשאר בשם משא, אע"פ שאין זו תכלית הנשיאה. לפיכך כיסו של הזב בין אם הוא להציל מטינוף או למנות ראיותיו, אע"פ שאין תכליתו למשא, מ"מ אין כאן צורת מלבוש ותכשיט, ופטור רק למאן דאמר מלאכה שאינו צריך לגופה פטור.
 

ב.

כתב מהר"ח אור זרוע (שו"ת סי' קצח), גרסינן פרק במה אישה (שבת נז,א), לא תצא אישה וכו', עד ולא במחט שאינה נקובה. ופריך בגמ' (ס,א), למאי חזי, ותרגמה רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואישה חולקת בה שערה, והדר פריך בשבת למאי חזי, ופירש רש"י, והלא אסור לחלק לה שערה בשבת, ומשמע שאם היה מותר לחלוק שערה בשבת, היה מותר לצאת בה בשבת, /כי כל דבר שאדם צריך לו לצורך גופו תכשיט הוא לו/, כמו סייף ואלה ורומח לרבי אליעזר, שתכשיטים הם לאיש, שאם יצטרך להלחם בהם. ובספר המצוות כתב וז"ל, ואותם לולאות של משי הקבועות באבנט מותר לצאת בהם יחף הואיל וראויות לקשור בו אחד מראשי המכנסיים התלויות למטה להגביהם מן הארץ כמו שהוא המנהג, ע"כ. הרי שהתיר לצאת באותן רצועות אפילו בשעה שאינו קושר בהם ראשי המכנסיים מטעם שראויות לכך, ודווקא כשמוליכו בדרך להוליכו הוי תכשיט, אבל אם היה מוליך הרצועה בידו לא נתיר ומטעם שראוי לקושרו באבנט ולקשור בו ראשי המכנסיים, דהשתא מיהא כשתופסו בידו לאו תכשיט הוא, עכ"ל.

עוד כתב, כל זה לפי שאינו תכשיט אלא כשמוליכם כמו שדרך להוליכם, אבל כשתופסו בידו שאין דרך להוליכו בו אסור, וכהאי גוונא לא תכשיט הוא, ומ"מ מחט שאין נקובה שצריכה לחלוק בה שערה ומוליכתו כדרך שמוליכתו תדיר, תכשיט הוא ולא משאוי, וכן לולאות שבאבנט, ומטעם זה שמא יש להתיר מטפחת הקשורה בחגור ומוליכה לקנח בה פיו וחוטמו, עכ"ל ה.

מדבריו למדנו להשוות דין מחט שאינה נקובה לסייף ורומח לר' אליעזר, ונברר תחילה גדר דין יציאה במחט.

שיטת רש"י שההיתר לצאת בשבת במחט תלוי אם חלוקת השער מותרת בשבת או לא, וסבר רש"י שחילוק שער אסור ו, כמו שפירש את דבריו אביו של המהר"ח בספרו אור זרוע שכתב (הל' שבת סי' פד ס"י), למדנו מכאן דאסור לנשים לחלוק שערותיהם בשבת, ולעשות פוטיץ, וכדפרישית לעיל באב מלאכה דהבונה בההיא דהפוקסת, עכ"ל ז. ברם בתוס' (ס,א, ד"ה למאי) כתב, וקשה לר"י, חדא דמנא ליה דאסור לחלק בה שיער בשבת, עכ"ל. בדברי הרא"ש מבואר יותר, שכתב (סי' ז), ותימה מנלן דאסור לחלוק שער בשבת, דאינה תולשת השער אפילו לחוף ולפספס מותר, דקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר, עכ"ל (כן כתבו הרמב"ן הרשב"א והריטב"א).

עוד הקשה התוס' שם, ועוד דאמאי פריך והא אסור, אפילו יהא מותר [לחלוק שער] תקשה והא משוי הוא, עכ"ל. הוסיף הרא"ש, שהרי אינה יכולה לצאת בכל הדברים הצריכים לה, כיוון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט, עכ"ל. הרמב"ן כתב, ועוד, אם מותרים לחלוק בה שער, תצא בה לרשות הרבים, והרי אין כאן תכשיט אלא כלי, עכ"ל ח. הרשב"א כתב, ועוד דאטו משום דאסור לחלוק בה שיער הוא דאין יוצאים בה, הא אילו היה מותר לחלוק בה שריא, אדרבה הוה ליה כלי ואסור לצאת בו, עכ"ל. אמנם בריטב"א (מכתב יד) כתב באופן אחר, ועוד דאפילו מותר לחלוק בה שערה /כיוון שאין רגילות לעשות כן אלא בבית/ משוי הוא לעניין לצאת בה בחוץ, עכ"ל. מדבריו מבואר שאם הרגילות הייתה לעשות כן גם בחוץ אינו משאוי ומותר לה לצאת בה בחוץ ט.

לכאורה מבוארת כאן מחלוקת ראשונים, התוס' הרשב"א והרא"ש כתבו שכיוון שמטרת מחט זו שהיא נושאת איתה היא לצורך חילוק שיער, על כן נחשבת היא כמשא, כיוון שאינה מלבוש ואינה תכשיט. והריטב"א כתב שמכיוון שרק בבית היא חולקת את שערה, א"כ בחוץ נחשבת המחט במשא, אבל אם הייתה חולקת שער גם בחוץ, לא הייתה המחט משא, אלא נחשבת כתכשיט. המעיין בדברי הרמב"ן יראה שייתכן שסבר כדעה זו, שהרי כתב, הא תינח בחול, כלומר דחזי ליה ולפיכך טמאה, בשבת לעניין הוצאה מאי חזיא לה, וכי חולקת היא שערה ברשות הרבים, ומפני שחולקת שערה יהא מותר להוציאה כתכשיט, עכ"ל. נראה דבמה שכתב "וכי חולקת היא שערה ברשות הרבים", הוא בלשון תימה והרי אינה חולקת אלא בבית, ומשמע שאם הייתה חולקת שערה ברשות הרבים מותר היה להוציאה כתכשיט.

בשיטת הרמב"ן והריטב"א נראה שהכוונה היא שהמחט משמשת גם לתכשיט, אע"פ שעיקרה לחלוקת השער, ובמקום שמקובל לחלוק את השער נחשבת כתכשיט. אבל במקום שלא מקובל לחלוק השער, כמו ברשות הרבים, נחשב ככלי ואינו תכשיט. נמצא, שלפי רש"י אם הפעולה מותרת בשבת, נחשב הדבר כתכשיט גם בבית וגם ברשות הרבים, ואילו להרמב"ן גם אם הדבר מותר בשבת, אלא שלא מקובל לעשותו ברשות הרבים, לא שייך שייחשב תכשיט ברשות הרבים.
והנה והיינו בפירוש הרמב"ן והריטב"א אפשר לומר שאם הוא גם תכשיט וגם צורך תשמיש, נאמר שם תכשיט, אבל המהר"ח כתב שעצם הדבר שאדם צריך לצורך גופו תכשיט הוא לו, כלומר זה עצמו קובע את שם תכשיט.

מתבאר בדברי המהר"ח שאם הוא צריך לו לצורך גופו, בין אם לובשו כדרך מלבוש או אוחזו בידו, אם הדרך היא לאחוז את הדבר בידו, נחשב תכשיט, כפי שהביא מסייף ואלה שאוחזם בידו, [וכמו שמבואר בראשונים שלחכמים חייב חטאת אפילו חגור בו, ולר' אליעזר מותר אפילו אוחזו בידו]. ומשום כך מותר לצאת במטפחת הקשורה בחגור ומוליכה לקנח בו את חוטמו, שאין זה מלבוש ותכשיט, אבל כיוון שהוא צריך לו לצורך גופו, נחשב הדבר תכשיט.

שיטת המהר"ח אור זרוע שצורך גופו נחשב כתכשיט, תובן לפי שיטת רבינו פרחיה שהמשנה מדברת בעת שלום, אבל בשעת מלחמה נחשב תכשיט, כי כלים אלו הם צורך גופו. גם בשיטת הרמב"ן והריטב"א הסוברים שאם הרגילות היא לחלוק שערה ברשות הרבים לא הוי משאוי אלא תכשיט, אפשר לומר כמהר"ח אור זרוע שכל שהוא צורך גופו אינו נחשב משאוי, ברם שיטת תוס' והרא"ש וסיעתם אינה כן, אלא אע"פ שהוא צורך גופו מ"מ נחשב משאוי י.

לפיכך יש מקום לומר שכל שהוא מקום סכנה [אף שאינו שעת מלחמה ממש], כלי נשק וכלי קשר הם צורך גופו, וייחשבו כתכשיט, ומחלוקת ר"א וחכמים היא על כלי נשק בשעת שלום, ואז אין צורך גופו, לכן סוברים חכמים שהואיל ומלחמה לא תהיה לעתיד לבוא, ממילא אי אפשר להחשיב את כלי המלחמה לתכשיט, מפני שבמהותם הם דבר שלילי, ולר' אליעזר גם בשעת שלום נחשבים הם תכשיט למי שנראה לו להתקשט בהם, לא שנא חגור בהם או אוחזם בידו.

הגדרת צורך גופו כתכשיט מתבארת לפי מה שנתבאר, האם האדם מטלטל עכשיו את החפץ לצורך החפץ שהוא צריך אותו במקום אחר, ואם יגיע חפץ זה שלא על ידו בודאי שטוב בעיניו, כגון מטלטל סידור וטלית לבית הכנסת, אע"פ שבודאי הוא לצורך גופו, אבל לא בטלטול עצמו אלא במחוז חפצו, לכן נחשב טלטול, אבל אם הוא צריך את החפצים הללו בדרך הילוכו, נחשבים תכשיט, כמבואר מפירוש המהר"ח אור זרוע, [ואפשר לומר שזו גם שיטת הרמב"ן והריטב"א], וכן שיטת רבינו פרחיה.
 

ג.

דין המחט מבואר בשולחן ערוך (או"ח סי' שג ס"ט) שכתב, לא תצא במחט נקובה ואם יצאה חייבת, ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה מותרת לצאת בה, ואם אינה מעמדת בה קישוריה אסור. הפוסקים (ט"ז ס"ק ו, מגן אברהם ס"ק ח והגר"א) הביאו את דברי התוס' והרא"ש להלכה שאם כל הוצאת המחט היא רק בגלל הצורך לחלוק שערה חייבת חטאת, וכן הכריע המשנה ברורה (ס"ק כה). ומכל מקום בטעם הדבר יש לומר כהסבר רש"י הואיל ואין חילוק שער בשבת, או מטעם שאין חילוק שער ברשות הרבים אליבא דהרמב"ן והריטב"א, [ואין פסק זה סותר אלא את דברי האור זרוע]. אך הואיל והפוסקים העתיקו את לשון התוס' והרא"ש משמע שכך דעתם, שמשום צורך הגוף לא נעשה תכשיט, ולא כרש"י וסיעתו. אך עדיין אין בכך סתירה לדין כלי נשק בזמן מלחמה ובמקום סכנה. מפני שחילוק שער, אף שהוא צורך הגוף, אבל הוא אינו מעכב את ההליכה ברשות הרבים, והצורך בו הוא למעליותא. אבל הליכה בלא נשק במקום מסוכן אינה אפשרית, וזהו צורך הגוף להליכה, ואין הבדל בין אם צריך מקל הליכה בגלל קושי בהליכה או כלי נשק, כי בכל מקרה אינו יכול ללכת בלי כלים אלו במקום סכנה.

אכן יש לעיין אם האדם הולך למקום סכנה, אין לומר שכבר בצאתו מפתח הבית הוא במקום סכנה, אלא שחלק מסויים של הדרך שיילך בה מוגדר כמקום סכנה, א"כ יש לדון כיצד מותר ללכת עם כלי נשק גם באותם מקומות שאין בהם סכנה, וכי בגלל שכלים אלו נחשבים צורך גופו בחלק מהדרך ייחשבו צורך גופו בכל הדרך, וייחשבו תכשיט גם במקום שאין דרך ללכת עם כלי זה, וצ"ע. אך מצאנו מקור להלכה זו, בשיטת רש"י וסיעתו שסברו שמחט שאינה נקובה אינה משאוי כיוון שנחוצה לאישה לצורך חילוק שער, ולכאורה היא אינה זקוקה למחט בכל רגע ורגע לצורך חילוק שער, ובכל זאת יכולה לצאת עימה בכל הדרך, משמע שהואיל ויש לה צורך בכך מזמן לזמן נחשב הדבר צורך גופו ותכשיט. וכן מבואר ממה שכתב המהר"ח אור זרוע להתיר לצאת במטפחת לקנח חוטמו, למרות שאין בה צורך בכל רגע ורגע, אע"פ שאפשר לחלק שבנידון מקומות סכנה ישנם מקומות שבהם יש סכנה וישנם מקומות שאין סכנה, ואילו מחט ומטפחת הוא עשוי להזדקק להם בכל מקום, ובמקום שאינו מסוכן אסור יהיה לצאת בכלי נשק ונחשב כמשאוי.

כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יח סעיף יג) שכל דבר שהוא לצורך גופו של האדם נחשב תכשיט ומותר לצאת בו לרשות הרבים לכתחילה, אם מוציאו דרך שימושו, כפי שמוציאו בימי חול. ולכן מי שאי אפשר לו בשום אופן ללכת בלא מקל, מותר לו לצאת לרשות הרבים ומקלו בידו. ומקורו בשו"ע סי' שא סי"ז ומשנה ברורה שם ס"ק סג). הוסיף שם בהערות (אות נט) ומהגרש"ז אויערבך (שליט"א) זצ"ל שמעתי שיש להסתפק במי שזקוק למקל רק בעלותו על הר או מדרגות, אם בשביל זה מותר לו לצאת במקל, אף שהוא הולך בו גם בדרך רגילה במקום שאינו זקוק כלל למקל, אך גם אפשר דמכיוון שנשען על המקל רק כשעולה על הר, הווה ליה כזקן ההולך בביתו בלא מקל שכתב המשנה ברורה (ס"ק סד) דאסור, וגם יש לחשוש דשמא יטלטל אותו בידיו מבלי להישען בו כלל.

לכאורה אפשר לדמות את נידון המקל להליכה במישור, לכלי נשק שמי שהולך איתו הולך כך גם במקום שאינו מקום סכנה. אמנם בהמשך הדברים שם דן לפי ההלכה דקיימא לן שלא כרש"י וסיעתו שצורך הגוף נחשב תכשיט, ולכן רק מקל ונשען עליו לא נחשב משאוי, אלא כמנעל, אבל כל תכשיט אחר, אע"פ שדרך לאוחזו בידו ומהתורה אין איסור, מ"מ אסור מדרבנן, כפי שלמדנו לעיל (מגן אברהם סי' שא ס"ק כז ולבושי שרד שם, משנה ברורה שם ס"ק סו וס"ק מה, ושער הציון שם ס"ק עא).

עוד יש לדון בדמיון בין הצורך במקל בהרים בלבד, לבין זקן שהולך בביתו בלי מקל, דבשלמא זקן שיכול ללכת בביתו בלא מקל נראה שיכול ללכת גם ברחוב בלא מקל, אבל מי שאינו יכול ללכת בלי מקל בהרים, אינו יכול ללכת כלל וכלל, ומה איכפת לי שבמישור הוא יכול ללכת בלי מקל. מאידך גיסא אפשר לומר שהואיל והמקל אינו נחוץ כאן אלא יש בו צורך בהמשך הדרך, ממילא עד אותו מקום נקרא המקל כמשאוי, כי הוא נושא את המקל לצורך הליכתו בו בהרים.

ומאידך יש לומר, שמי שהולך בדרך שיש בה עליות וירידות, אין לבחון כל קטע וקטע בפני עצמו, אלא את כל הדרך בצורה כוללת, ובדרך זו יש לו צורך במקל. כך גם לגבי הולך בדרך שהיא בחזקת סכנה, אין לבחון כל קטע וקטע, ולא אומרים שכאן הסכנה גדולה יותר וכאן פחות, אלא מתיחסים אל כל הדרך כמקשה אחת, וקובעים שבדרך זו יש סכנה, ובדרך כזאת לא הולכים ללא נשק, שהוא צורך גופו ממש יא.

מבואר בפוסקים (תוס' שבת סה,ב, רא"ש שם פ"ז סי' יז, אור זרוע הל' שבת סי' פד אות כא, טור ושו"ע סי' שא סי"ז) שאם יכול האדם ללכת בלא מקל, ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אסור, ונראה דאין זו אלא חומרא מדרבנן, אבל מהתורה כל מקל אינו משאוי, בין אם אפשר בלעדיו בין אם לאו, שהרי אין כוונתו לצורך המקל אלא לצורך גופו, לכן גם בנשיאת המקל לכבוד אין איסור תורה, והוא תכשיט. אמנם לעניין כלי נשק קבעו חז"ל שאין זה כבוד אלא גנאי, וממילא נחשב כמשאוי, אלא שאם כלי הנשק הוא כמלבוש, אע"פ שאינו כבוד אלא גנאי, מ"מ מלבוש אינו נחשב משאוי, ורק מה שאינו מלבוש וצריך להחיל עליו שם תכשיט כדי להפקיע ממנו שם משאוי, זה דווקא בתכשיט שחז"ל הסכימו שכן הוא, והם קבעו שכלי נשק בזמן שלום אינו תכשיט, וממילא נחשב משאוי, אבל מקל, אע"פ שאינו צורך לגמרי, או מקל של כבוד, נחשב כתכשיט, ומהתורה מותר.
 

ד.

מפשט הגמ' עולה שאליבא דר"א תהיינה מלחמות גם בימות המשיח, לכן גם בזמן הזה נחשבים כלי מלחמה בבחינת תכשיט, ולרבנן לא תהיינה מלחמות, בגלל שיהיה שינוי בטבע הבריאה, וכיוון שברור לנו שמה שיהיה בימות המשיח הוא הטבע הנכון של העולם, לכן לא ייתכן שכלי מלחמה ייחשבו תכשיט, אפילו בזמן הזה שיש בהם צורך, כי כל דבר שבמהותו הוא שלילי, אע"פ שהוא נחוץ, אין להגדירו כתכשיט יב.

לשיטת הרמב"ם נראה שבימות המשיח אין שינוי בעצם טבעו של עולם, אלא שבמציאות לא תהיינה מלחמות, ולכן לא יצטרכו כלי מלחמה, ואין כאן גילוי מילתא שמלחמה היא דבר שלילי, אלא בזמן שיש צורך בה נחשבים כלי המלחמה כתכשיט, ובזמן שאין בהם צורך הם אינם תכשיט.

לשיטת רבינו פרחיה, סוברים חכמים שאין חיוב חטאת ומותר לשאתם, ולעיל ביארנו שאינו משאוי ואינו תכשיט, וזה כשיטת הרמב"ם. כלומר תנא קמא סבר שחייב חטאת והרמב"ם פסק כמותו, אע"פ שלשיטתו אין שינוי טבע בימות המשיח, מ"מ הואיל ומלחמות לא תהיינה סבר שכאשר אין מלחמות הוי משאוי וחייב חטאת, ואע"פ שלחכמים אליבא דרבינו פרחיה לא הוי תכשיט ולא משאוי, והוא פטור אבל אסור, אך על זה חלק תנא קמא וסבר שאין מצב ביניים שאינו משאוי ולא תכשיט, אלא כאשר אינו תכשיט הוי משאוי, כל זה בעתות שלום, אבל בשעת מלחמה הוי תכשיט גם לתנא קמא, ומותר לכתחילה כמו שכתבנו, שגם בימות המשיח לא יהיה שינוי בטבע ביחס למלחמה, רק שאין בו צורך, לכן כשיש צורך הוי תכשיט.

לפי שיטת רבינו פרחיה המחלוקת היא האם זה שבשעת מלחמה נחשב תכשיט מועיל גם לעתות שלום או לא. לפי זה מסיק בדעת תנא קמא שהלכה כמותו וכותב, אם יצא בהם שלא בשעת מלחמה חייב חטאת, עכ"ל. כלומר, בשעת מלחמה גם תנא קמא מודה שנחשב תכשיט יג. מבואר א"כ חידוש גדול להלכה, שהמשנה מדברת רק בזמן שלום ולא בשעת מלחמה, כלומר שבשעת מלחמה ייחשבו כלים אלו תכשיטים לדעת כולם, אע"פ שאינו לבוש בהם אלא אוחזם בידו, שהרי לחלק מהכלים אין אפשרות לבישה או חגירה, ואע"פ שלעניין חרב כבר הוכיח הגהות אשר"י בשם מהרי"ח שהבאנו שאפילו חגור בסייף חייב חטאת, שרבי אליעזר שחולק על תנא קמא הביא ראיה מ"חגור חרבך על ירך גבור" יד. אבל זה דווקא לגבי חרב, אך שאר כלי מלחמה שהם דווקא באוחזם בידו, ואע"פ כן בשעת מלחמה נחשב תכשיט וגם מדרבנן אין איסור טו.

בערוך השולחן (או"ח סי' שא סעיף נא) כתב, לא יצא איש לא בסייף אפילו חגור במתניו שבחול יוצאים בו בכך, ולא בקשת בכהאי גוונא, ולא בתריס שהוא מגן על ראשו וגופו מפני השונא, ולא באלה שהיא מקל של ברזל, ולא ברומח שנושא אותם בצד הגוף כדרך בעלי מלחמה, ואם יצא חייב חטאת, שדברים אלו אינם תכשיטים בעצם /אלא לבעלי מלחמה שהרי הם כבגדיו/, אבל בסתם בני אדם הרי הם משא. מפורש בדברי ערוך השולחן שלבעלי מלחמה נחשבים כלי המלחמה כלבושו אע"פ שאינו לבוש בהם, ושיטתו מבוארת כל פי דברי רבינו פרחיה.

באור זרוע שהבאנו, אחרי שהביא את דברי המשנה שאומרת "ולא בשריון ולא בקסדה" כתב, וההלכה חייב חטאת וכו', הלכך אחינו שב ביהם לא טוב עושים שמוליכים חרבותיהם ותריסיהם בערב שבת טז, מיהו בשפעמים יראים ושומרים את העיר שמא אז מותר כההיא דפרק מי שהוציאוהו (עירובין מא,ב) דאמר רב יהודה אמר רב עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אין יוצאים עליהם בכלי זיינם אין מחללים עליהם את השבת, במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זינם ומחללים עליהם את השבת, וטעמא דמילתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש כל הארץ לפניהם, כל שכן עתה שאנו דרים ביניהם שאפילו אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין שכשוללים אז כמו כן הורגים, ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול, אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אע"פ שלא יבואו, דאין מדקדקים בפקוח נפש, כדאמרינן גבי קמיע (שבת סא,א) שמותר לצאת בו לא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים, עכ"ל.

בפשטות כוונת דבריו היא שההיתר הוא משום פקוח נפש, ואע"פ שהוא רק ספק פקוח נפש, או אע"פ שעוד אין פקוח נפש, אלא עושים מעשה למנוע שלא יבוא למצב של פקוח נפש. לדברינו נמצא שמאחר ויש היתר של פקוח נפש, שוב אין גדר ההיתר משום פקוח נפש, אלא שעכשיו זו שעת מלחמה, והשומרים הם אנשי מלחמה, ואצל אנשי מלחמה כלי הנשק אינו משא אלא תכשיט.

לדינא ייצא חידוש בשאלה האם מותר לאדם להכניס עצמו לפקוח נפש, ואז יהיה מותר לו לעשות מלאכה, לפי הצד שאסור לו לעשות כן, היינו משום שאחר כך נעשית מלאכה בשבת, אע"פ שהיא מותרת וגם מצוה קא עביד, אך אסור לאדם להביא את עצמו למצב כזה. אבל אם היתר ההוצאה הוא מפני שעל ידי הפקוח נפש נעשה כלי הנשק לבוש ותכשיט, זה הוא דבר המותר מעיר הדין, ולא שמענו מניעה להביא את עצמו למצב זה. אלא שלדינא צ"ע, מפני שהאור זרוע לא כתב דבריו באופן מוחלט, אלא בלשון שמא.

בשו"ת זכר שמחה (הר"ש במברגר, סי' לה) נשאל אם מותר לחייל יהודי לצאת בשבת קודש כשהוא חגור בזעבעל (כנראה מלשונו שהוא כלי נשק), באשר אינו רשאי להסירו ממנו, וכתב להשיב, ולענ"ד דאין לאוסרו, הגם דמפורש (סי' שא ס"ז) דלא יצא איש בסייף וכו', דאינו לא מלבוש ולא תכשיט, כיוון שהוא מוכרח על ידי חוק המלכות שיהיה חגור בו, ממילא דין מלבוש או תכשיט עליו, ועיין מגן אברהם (סי' שא ס"ק טו) לעניין לפי זמנו, אכן החמד משה (ס"ק ח) מפקפק בזה.

מה שציין למגן אברהם כוונתו למה שמבואר בשו"ע שם (ס"ח), לא יצא במחט התחובה לו בבגדו, בין נקובה בין שאינה נקובה ואם יצא בנקובה חייב, ובשאינה נקובה פטור, עכ"ל. כתב על כך המגן אברהם, והכלל הכל לפי הזמן, אם דרכם לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב, ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט, אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד, ואם רוב העולם אין דרכם בכך, אע"פ שאנשי מקום אחד מוציאים בכך פטור, דבטלה דעתם אצל כל אדם, כדאיתא בגמ' (שבת צב,ב), עכ"ל. בסוגיית הגמ' שם הנידון אינו מה נחשב תכשיט ומה לא, אלא הנידון הוא מלאכת הוצאה עצמה, שהחיוב הוא אם מוציא כדרך בני אדם, וגם אם יש מיעוט בני אדם שמוציאים באופן משונה בטלה דעתם. בחמד משה לא הסכים למגן אברהם שהכל לפי הזמן וכתב, לא שמענו זה משום פוסק ראשון או אחרון שיהיה הדין בזמן הזה שלא כמו בזמן הראשונים, מדלא הזכירו חילוק הדין בשינוי הזמן, והנראה שדין אחד בזמן הזה כמו שמפורש. אך לכאורה דברי המגן אברהם מסתברים, שהרי כל יסוד דינים אלו תלוי במנהגם ודרכם של בני אדם, ומסתבר לנהוג כך בין לחומרא בין לקולא. אכן במשנה ברורה (ס"ק לג) פסק כהמגן אברהם ולא ציין את השגת החמד משה.

מ"מ כוונת הזכר שמחה ללמוד מדברי המגן אברהם שכמו שלעניין דרך הוצאה הכל תלוי בזמן, כך גם לגבי מה נחשב תכשיט ומה לא, תלוי הדבר בזמן. אבל הרי עיקר היסוד הוא שכיוון שהחייל מוכרח על פי חוק המלכות לשאת נשק, ממילא נחשב תכשיט ולא משאוי, וזה אינו דבר שתלוי בזמן, שהרי גם בזמן חז"ל תיתכן מציאות כזו, ובגמ' לא הוזכר אופן כזה. אמנם על פי רבינו פרחיה נמצא שהמשנה מדברת בזמן שלום ולא בזמן מלחמה, ממילא אפשר להוסיף את הדין של הזכר שמחה שאם כך הוא חוק המלכות, נחשב הזמן כזמן מלחמה. ממילא יש לדון גם בשאלה לפנינו, שאם אין אפשרות ללכת במקומות מסוימים ללא נשק, נחשב הדבר כזמן מלחמה, שהרי אינו הולך עם הנשק לצורך התפארות, שאז נחשב הדבר כמשאוי וחייב חטאת, אלא המטרה היא בטחונם של האנשים ההולכים ברחובף וזה כזמן מלחמה, לכן כלי נק נחשב תכשיט, ולפי המבואר לעיל אין הבדל בין נשק שהוא חגור בו או שאוחזו בידו, שבכל גוונא נחשב תכשיט.

בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' צו) נשאל מאנשי חייל חרדים, כשיש להם חופש זמני, וחוק הממשלה הוא שצריכים ללכת בלבוש המלכות גם בביתם, ובכלל זה גם חרב חגורה על מותנם, והשאלה היא האם מותר להם לצאת כך בשבת. כתב שם את שיטת הט"ז (סי' שא ס"ק יב) שמתיר ללכת בשבת עם מקל בחורף על מים הנגלדים הקרויים קרח, כיוון שמפחד ללכת שם בלי מקל, לפיכך נחשב המקל כסנדל ומלבוש שלו. לפי דבריו גם כשהממשלה מחייב ללכת חגורים בחרב, ואם אינו עושה כן ייענש, נחשב הדבר כתכשיט. ואע"פ שהאליה רבה מסתפק בדינו של הט"ז ואוסר, מ"מ העושה כן אינו מחלל שבת. ציין החלקת יעקב גם לשו"ת נודע ביהודה (או"ח תנינא סי' כח), ששם היה המעשה במי שהלך עם מקל על קרח שהגליד, והר"ר וואלף באסקביץ (בעל סדר משנה, בנו של המחצית השקל) לא הסכים לעשות זאת, והנודע ביהודה ציין את הט"ז והאליה רבה, והוסיף שאע"פ שהט"ז מדבר באופן קשה יותר להליכה במקום משופע ובהרבה קרח, ושם הייתה מציאות של מעט קרח, מ"מ אין לערער על המקל גם באופן זה. ראה שם שציין גם לדברי הר"ן (יומא, פרק יום הכיפורים) הולכים ביום כיפור בסנדל של שעם, אע"פ שבשאר שבתות השנה נחשב למשאוי.

אלא שהוא עצמו חזר בו מדמיון זה, שמקל ברחוב שיש בו קרח נחשב עבורו כרגלו הוא (כמבואר ברא"ש בביצה), וכן סנדל של שעם נחשב נעלו, מה שאין כן חרב. על כן כתב להתיר מטעם אחר, אכן יש לומר דמשום טעמא דבעית חשוב תכשיט שלו, דחרב המדובר בש"ס ובשו"ע איירי בחרב שמשתמשים בו למלחמה, ואפילו הכי ס"ל לרבי אליעזר תכשיטים הם לו על פי הכתוב "חגור חרבך על ירך" וגו, ובזה חולקים חכמים וס"ל דגנאי הם לו במה שעומדים למלחמה, אבל בנידון דידן דאינו עומד כלל להתשמש בו לצורך מלחמה, וכל מטרת לבישתו אינו אלא להתנאות בו, שפיר יש לומר דמקרי תכשיט לגבי בני הצבא. לכאורה לפי מה שכתבנו לעיל אין לומר כדברי החלקת יעקב, ואדרבה המחלוקת במשנה של לא ייצא אדם בסייף היא דווקא שלא בשעת מלחמה אלא בשעת שלום, וכל כוונת הנושא אותם הוא להתנאות בהם, ואין בדעתו עכשיו לצאת איתם למלחמה, אלא כוונתו להתנאות גרידא, על זה אמרו חכמים שבטלה דעתו של אדם הרואה בדברים אלו שהם להתנאות, ואינם אלא גנאי.

אלא שהחלקת יעקב כתב שם עוד לדמות לעבד היוצא בחותם של טיט בצוארו (שבת נח,א), שהביא האור זרוע (סי' פד אות ג) שכתב, דהואיל ועבד יוצא בו כל השבוע הוה ליה מלבוש ולא מיתסר עליה משום משוי, עכ"ל. בהמשך דבריו כתב האור זרוע שכאשר היה בצרפת היו מוליכים או*זים על הבגדים כי כן גזרו על היהודים, וזה כחותם שעשה לו רבו, מותר לצאת בו גם אם אינו תפור לבגד. כדבריו פסק הרמ"א (או"ח סי' שא סכ"ג). לפיכך הסיק החלקת יעקב שגם חרב חגור על המתניים שהולך בו כל ימי השבוע, שכך הוא מחויב על פי חוק, מותר ללכת בו לבית הכנסת לתפילה בציבור ולקריאת התורה.

אכן יש מקום לעיין, אולי האור זרוע לשיטתו שנקט כרש"י שהבאנו לעיל במחט שאינה נקובה שכל שהוא לצורך גופו נחשב תכשיט, לכן גם בדברים שאינו יכול ללכת בלעדיהם נחשבים תכשיט, אבל כיוון שלהלכה כתבו הפוסקים כתוס' והרא"ש שעל ידי כך לא נעשה תכשיט, א"כ גם כאן לא הוי תכשיט אלא בדבר שבטל לגמרי אל העיקר (ראה שם ברמ"א לעניין מטפחת אף, ובמשנה ברורה ס"ק פד) יז.

בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קמח) נשאל על נשיאת נשק בשבת. בתחילה דן לעניין מוקצה, והביא שכבר דן היעב"ץ בדבר (משנה לחם על משניות שבת פ"ו מ"ד). הדברי יציב נטה להקל שאף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, מ"מ כיוון שחייב לנושאו על פ חוק המלכות, נחשב טלטול לצורך גופו, ומותר יח. עוד הביא שם את שו"ת זרע אמת (ח"ג סי' לב) שלדעתו נשק הוא כלי שמלאכתו לאיסור, וכתב על כך שבודאי אם אין חיוב מצד המלכות לשאתו נחשב הוא כמוקצה, אבל מכיוון שיש חיוב נחשב הוא צורך גופו, וכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו. סברא נוספת כתב שבזמננו רבים נושאים נשק להטיל אימה וליצור תחושת בטחון, שוב נחשב הדבר ככלי שמלאכתו לאיסור והיתר, והסיק שיש עוד טעמים ברורים להיתר אך אינו פורטם. אפשר שהסברות שנאמרו בדבריו אינן עניין לנידון שאלתנו, אך הסברא שהנשק שנישא כדי להטיל אימה הוא כלי שמלאכתו לאיסור והיתר שייכת גם בשאלתנו.

בהמשך התשובה דן הדברי יציב באיסור הוצאה, והביא את פסק ערוך השולחן שהבאנו שלבעלי מלחמה נחשבים הכלים תכשיט והמשנה לא מדברת על בעלי המלחמה יט.

בסוף התשובה כתב, שהרבנים בארץ ישראל אסרו בזה כיוון שהרבה פעמים מטלטלים בכלי זיין ביד, וגזירה קרובה איכא גם כשמלובש בו שמא יטלו בידו, וא"כ ליכא לכל ההיתרים כלל. דברים אלו של הדברי יציב [ע"פ היעב"ץ] אינם כשיטת הראשונים שהבאנו, שלדעתם מה שנחשב תכשיט היינו בין חגור בו בין אוחזו ביד, ולדבריהם אין מקום לגזירה.

עוד הזכיר שם הדברי יציב שכל האוחז כלי נשק בגלל החוק, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, על פי שיטת המהרי"ק (שורש קלז), שכל שעושה מיראה ואין רצונו בגוף הבישול אלא להינצל מעונש, זו מלאכה שאין צריך לגופה. אכן יסוד זה כתב כבר בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ג סי' מג וח"ז סי' כ), ושם לא הזכיר את חידוש המהרי"ק אלא כתב בסתמא שזו מלאכה שאין צריך לגופה. ברם בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' עט) כתב להתיר על פי המהרי"ק. נידון המהר"ש והקול מבשר הוא בתעודה מזהה שחייבה המלכות לשאתה, והדברי יציב הוסיף לנידון זה נשיאת נשק.

בעצם דברי המהרי"ק דנו הפוסקים לצרף דעתו להקל (ראה בשו"ת יחל ישראל ח"ב סי' סט), אך הגדרתו בעניין מלאכה שאין צריך לגופה שנויה במחלוקת ראשונים, ראה במרכבת המשנה (פ"א מהל' שבת) שהביא ארבע שיטות, רש"י, תוס', הרז"ה ורבינו אברהם בן הרמב"ם, ובמסקנת דבריו כתב, וכהאי גוונא יציאת הזב בכיסו כיוון שאיננו צריך להוציא הכיס לרשות הרבים, אלא שמחמת שהוא הולך מוכרח ליטול הכיס עימו למנות ראיותיו או לאצולי טינוף, ואינו צריך לכיס מצד עצמו אלמלא לא היה צריך לצאת לחוץ, ולא דמי למוציא מקל בידו לרשות הרבים, דהווה ליה נמי ההוצאה מחמת שהוא הולך לחוץ, דהתם צריך הוא להישען עליו, אבל הכא אצולי טינוף הוא, וכל אצולי טינוף לא חשיב מלאכה שצריכה לגופה.

דבריו לגבי כיס של זב שהוצאתו היא מלאכה שאינו צריך לגופה מקורם בגמ' (שבת יב,א) שאמרה שהברייתא שזב שיצא בכיס שלו לרשות הרבים פטור היא כשיטת רבי שמעון שפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה, על פי ביאור התוס' (שבת צד,א) שכתב, וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופה, שאינו צריך לכיס עצמו, ואפילו למנות ראיותיו או נקיים דצריך לכיס, מ"מ אין צריך להוצאה זו דהכא נמי סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא, עכ"ל. (ראה לעיל בביאור הדברים על ידי האבני נזר).

אך לכאורה דברי מרכבת המשנה תמוהים, שהרי פתח בכיס של זב שנחשב מלאכה שאין צריך לגופה בין אם הוא לאצולי טינוף בין למנות ראיותיו, והטעם הוא שהוצאת הכיס היא מפני שיוצא לרשות הרבים, אבל אין לו צורך להוציא את הכיס, על כך הביא שהוצאת מקל אינה כן, והרי הוצאת מקל דומה להוצאת כיס, כיוון שגם כאן אין לו צורך להוציא את המקל, אלא הוא צריך לצאת לרשות הרבים, ולכן הוא לוקח את המקל שיעזור לו. על כך השיב מרכבת המשנה שכיס של זב הוא אצולי טינוף גרידא, וזה לא מלאכה צריכה לגופה. ותמוה הרי הוא עצמו הקדים מדברי התוס' שגם לצורך מניין ראיותיו נחשב אין צריך לגופה, וחזרה השאלה מה ההבדל בי הוצאת מקל להוצאת כיס, שמוציאים את שניהם לצורך אחר. גם לא מובן לי מנין לו שנשיאת מקל היא מלאכה שמריכה לגופה עד שהוצרך ליישב הדברים, אדרבה נשיאת מקל לא מצאנו שיהא עליו חיוב, וכל האיסורים שבו הם רק מדרבנן, אבל מדין תורה, כיוון שהוא צורך הליכתו והוא זקוק לו מותר, וצריכים דברי מרכבת המשנה בירור.

מ"מ מדברי מרכבת המשנה למדנו שאינו הולך בשיטת המהרי"ק שהרי כתב, דע דעיקר פירוש מלאכה שאין צריך לגופה הוא שכשעושה מלאכה ותשאלהו למה אתה עושה זאת המלאכה, תהיה התשובה שאני צריך שתהיה זאת המלאכה, כמו דרך מש החורש מפני שהוא צריך שתהא השדה חרושה, יהיה לאיזה תכלית שיהיה, אז נקרא מלאכה שצריכה לגופה, הן כשמתכוון כדי לזרוע, או כדי ליטול שכר, או לעשות רצון השלטון, כיוון שהוא עושה מלאכת החרישה וצריך לחרשה מקרי מלאכה שצריכה לגופה. מפורש בדבריו שלעשות מלאכה מפני שזהו רצון השלטון נחשב מלאכה שצריך לגופה, כיוון שרצונו בעצם החרישה, ואיננו מתחשבים במה שדעתו היא להינצל מעונש השלטון.

אכן בשאלה בה דנו מהר"ש ענגיל וקול מבשר [והדברי יציב הוסיף לנדון זה נשיאת נשק] על נשיאת תעודה מזהה על פי חוק המלכות, שכתבו להקל משום שזו מלאכה שאינו צריך לגופה, בודאי שלמהרי"ק שבכל מלאכות שאדם עושה מאימת מלכות נחשב כאינו צריך לגופה, גם הוצאה זו בכלל, כדברי הקול מבשר והדברי יציב. גם למהר"ש ענגיל שכתב כן בלי להזכיר את המהרי"ק כך מבואר להתוס' על פי ביאור האבני נזר שהבאנו לעיל, שיציאת האדם אינה לצורך נשיאת התעודה, אלא נשיאת התעודה היא לצורך יציאת האדם לרשות הרבים, והואיל ותעודה אינה יכולה להעשות מלבוש או תכשיט, א"כ אין מקום היתר אלא למאן דאמר מלאכה שאין צריך לגופה פטור. אמנם לעניין כלי נשק, מלבד מה שזו מלאכה שאין צריך לגופה, גם שייך לקרוא לכלי תכשיט אצל בעלי מלחמה (כלשון ערוך השולחן), או בזמן מלחמה (כלשון רבינו פרחיה), ויהיה מותר גם למי שמחייב במלאכה שאין צריך לגופה, וכבר נתבאר שמדין תורה נחשב תכשיט בין אם הם חגורים על מתניו בין אוחזם בידו כ.

ולסיכום, לדעת רוב הפוסקים היוצא בשבת לרשות הרבים עם כלי נשק חייב חטאת. אולם בדברי רבינו פרחיה למדנו שאם מדובר בזמן מלחמה, או לדברי ערוך השולחן מדובר באיש מלחמה, אזי נחשב הנשק לתכשיט. יש במקרה של מאבטח יש לעיין אם נחשב כשעת מלחמה או כבעלי מלחמה, כי אפשר לומר שנשק נחשב תכשיט כשיש בפועל מצב מלחמה, ולבני אדם המוגדרים באופן החלטי כאנשי מלחמה. ייתכן שיש מעלה בכך שיבליט את היותו איש מלחמה, ובכך ירתיע זרים מלהתקרב, אך ייתכן שראוי שיצניע זאת, ושוב אין זה תכשיט כא.

עוד יש לדון מצד מלאכה שאינה צריך לגופה, שאין בו היתר מלבד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"א מהל' שבת), שלהרמב"ם יהיה חייב חטאת, ולהראב"ד אין חיוב מן התורה. אך איסור דרבנן ודאי יש, ולהמהרי"ק הוא רק במקום שאנוס לכך על ידי נכרי, ואינו שייך לדברינו, (גם להמהר"ש ענגיל לא ברור אם יש להשוות הנושאים). לפיכך אין בטעם זה אלא צירוף לצדדי קולא אם יש מקום להקל מטעמים אחרים. טעם נוסף לצרף הוא אם ננקוט שיש כאן כרמלית, אך יש לבחון את המקום אם הוא כרמלית לכל הדעות, או רק משום העדר ששים ריבוא, שאע"פ שהוא היתר שנתקבל ליסוד בתקון עירובין, מ"מ רבים מהראשונים סוברים שהוא רשות הרבים דאוריתא, אע"פ שאין שם ששים ריבוא.

בסיום הדברים יש להדגיש פרט נוסף. השואל הנכבד יצא מנקודת הנחה שהמאבטח עובר איסור, לכל הפחות איסור דרבנן של טלטול בכרמלית, לכן הרחיב דיונו בסוגיית לפני עיוור לא תתן מכשול. אבל נידון לפני עיוור הוא כאשר פלוני רוצה לעבור איסור, האם מי שנותן לו אפשרות לעבור עבירה עובר בלאו, ובאיזה מקרים הוא עובר באיזה אינו עובר. גם דנו הפוסקים האם מי שמכשיל חברו באיסור דרבנן עובר בלפני עיור דאורייתא (ראה שו"ת חבלים בנעימים ח"א סוגיא לא). אבל בנידון השאלה, הרי יהודים שומרי תורה ומצוות שוכרים יהודי לצרכנו, כדי שנוכל ללכת לבית הכנסת או לטייל בבטחון, ללא חשש ממפגעים, ועל יהודי זה מטילים תפקידים הכרוכים בחילול שבת מדאוריתא או מדרבנן, לא שמענו שנושא זה ידון בלאו של לפני עיוור, וכי מותר לבקש מיהודי שיחלל שבת עבורינו, ולדון האם זה איסור לפני עיוור?

ונראה להתיר שאם ישכרו מאבטח שאינו יהודי, ואע"פ שאמירה לנכרי אסורה, מ"מ היות שנתבררו בדברינו צדדים להקל אפשר שאין להחמיר, בודאי אם נאמר לו לפני השבת מה עליו לעשות.
 


א. כתב האור זרוע (הל' שבת סי' יג), והלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים, ותו דר' אליעזר שמותי דמבית שמאי הוא, עכ"ל. מן הטעם הראשון למדנו שחכמים סוברים כדעת תנא קמא וחייב חטאת, וגם מהטעם השני למדנו כן, שהרי כתב שם מדוע אין הלכה כר' אליעזר, ומנין לנו שהלכה כתנא קמא ולא כחכמים, אלא משמע שחכמים היינו תנא קמא. ראה גם בתוס' יום טוב שם שחכמים זו דעת תנא קמא, ואין כאן שלוש דעות.
ב. צ"ע מה כוונתו במילים "הא לרבנן דר' אליעזר חייב", הרי המחלוקת ביניהם היא על סייף וקשת, ולא על שריון קסדא ומגפים, ובהם כתוב במשנה שם ללא חולק שאין חיוב חטאת, ומשמע איסור יש. (ונראה שבתהילה לדוד שם ס"ק ד תמה כן).
ג. בתפארת ישראל (על המשנה בשבת שם, יכין אות לה) כתב על דברי חכמים, הא אם היה תכשיט שרי, אף שחנית ודאי מטלטל בידו, מכאן נראה לי דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית, ודלא כהרב מגן אברהם. דבריו תמוהים לי, הרי המגן אברהם הביא שם את המשנה וכתב שלחכמים הוי מלאכה גמורה, ולר' אליעזר שזהו תכשיט הרי זה פטור אבל אסור, ומדברי התפארת ישראל משמע שהמגן אברהם לא ראה מחלוקת זו, וכן העיר בהגהות תפארת יעקב שם).
ד. בעיקר דין נשיאת תכשיט בידו האריך המגן אברהם (סי' שא ס"ק יד) בדין מחט נקובה, שאם אוחז התכשיט בידו הוא מחוייב על מלאכת הוצאה, ולא איסור מדרבנן, ומפרש הלבושי שרד שבודאי תכשיט שדרך תכשיטו הוא לאוחזו בידו אין איסור תורה, ואיסורו הוא מדרבנן, אבל אם תכשיטו דרך מלבוש, אם אוחזו בידו ומוציאו הוא מתחייב חטאת מהתורה. (ע"ע משנה ברורה ס"ק סו. וראה שו"ע סעיף יז, ובמחלוקת שהביא הט"ז ס"ק יב והאליה רבה ושו"ת גור אריה יהודה או"ח סי' ס, וכן תמיהת הפרי מגדים הביאו שער הציון שם).
ה. אכן ראה בפסקי ריא"ז (פרק במה אישה ה"ד ס"ג) שכתב שאסור לצאת במטלית שאדם קושר בפתילים לכובע, והיא לצורך לקנח בו עיניו, ולמד זאת מכיסו של זב.(הובאו דבריו בבאר היטב סי' שא ס"ק יג, ובמשנה ברורה שם ס"ק מט). ראה בשמירת שבת כהלכתה פרק יח ס"ט הערה מג שתמה עליו. ע"ע ברמ"א שם סכ"ג שהתיר לצאת במטפחת שמקנחים בה את האף אם מחובר לכסות, מפני שבטלה לבגד, והמשנה ברורה שם ס"ק פד הסיק שבזמנינו שלא עושים כן לא בטלה המטפחת לבגד). רש"י פירש שכיוון שחילוק שער אסור בשבת, ממילא אינו תכשיט והוי משוי וחייב חטאת. ומבואר דאם היה מותר לעשות כן לא הוו משוי.
ו. ונראה לבאר ע"פ הסברא הנ"ל, שלמרות שנחשב כלי, מ"מ הוי נמי תכשיט, אך כבר נתבאר לעיל שאין לומר כן, אלא כל שאינו תכשיט, אע"פ שאינו צורך משוי פטור רק לדעה שמלאכה שאין צריך לגופה פטור. ממילא ייתכן לבאר בשיטת רש"י שהפטור הוא בגלל שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומשוי כזה הוא צורך האדם, ולא צורך המשא, ולכן נחשב כאינה צריכה לגופה. (אך יש לדון אם אפשר לפרש כן בשעת רש"י, שסובר שמלאכה שאין צריך לגופה אינה בגדרים אלו, ורק לתוס' שהבאתי לעיל גבי מוציא כיסו של זב, ואכ"מ).
ז. אמנם עיין בשיטת האור זרוע עצמו, שכתב, ובשבת למאי חזיא, פירוש הרי בשבת אינה מחלקת שערה, ואמאי איצטריך למיתני דלא תצא בו, הרי אינו ראוי לה כלל, עכ"ל. מבואר שאינו מפרש שבגלל שאסור לחלוק שער בשבת, ממילא הוא אינו מוגדר תכשיט אלא כלי וצריך להתחייב חטאת, מפני שאם בימי חול הוא תכשיט, גם בשבת הוא כן, ומציאותו אינה משתנה בגלל איסור המלאכה, לכן פירש את שאלת הגמ', מדוע צריך התנא ללמדנו איסור דרבנן של הוצאה לרשות הרבים, הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור והוא מוקצה.
ח. הערת הגרא"ז מלצר, פירוש ואמאי קתני ואם יצתה אינה חייבת חטאת.
ט. וכן הביא את פירוש ר"י בתוס', למאי דחזיא בחוץ שהרי אינה צריכה לה כלל והוה ליה כשאר משוי, עכ"ל. ואילו בתוס' כתוב, ובתר הכי פריך ובשבת למאי חזיא, נהי שרגילה לנושאה בשביל שצריכה לחלק בה שערה בשבת, תהוי משוי כיוון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט, עכ"ל (כן הוא בריטב"א ישן, ברשב"א, ברא"ש ובר"ן על הרי"ף שם. ע"ע מאירי על המשנה נז,א, ועל הגמ' ס,א).
י. אכן הגר"מ הרשלר בהגהותיו על הרמב"ן שם כתב, מיהו אפשר דדעת רש"י אם היה מותר לחלוק אע"פ שמשמש נמי לכלי תשמיש, מיהו כיוון דמהלכת בו הוי תכשיט, דכל שעשוי גם לתשמיש אינו גורע מדין תכשיט. ע"כ. ולכאורה אפשר לומר כן גם בדעת הרמב"ן עצמו.
עיקר דין חפץ שהוא גם לשימוש וגם תכשיט נידון בשו"ע או"ח סי' שא סעיף יא, מקורו בירושלמי, שאסור להוציאו משום מראית העין, שהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו. בביאור הלכה שם למד מהירושלמי שאם הוציאו לצורך תשמיש חייב חטאת, ורק במוציא לשם תכשיט מותר מן התורה ואסור משום גזירה, וצ"ע אם יש לדמות הענינים, ראה שו"ת חלקת יעקב או"ח סי' צז.
יא. עיין הגהות הגרא"מ הורביץ שבת סד,ב, לעניין כיס של זב, ומשמעות סברתו לנידוננו. כן ראה בספר שמירת שבת כהלכתה פרק מ סעיף ז גבי היוצא מביתו ודרושות לו תרופות, איך יכול להוציאם ברשות הרבים, עיי"ש הערה יט.
יב. ושיטת הרמב"ם נתבארה היטב בסימן ?.
יג. לכאורה יש להשיב שאין כן דעת רש"י, שהרי בגמ' שם פירש (ד"ה בדעת רבי אליעזר), אבל בזמן הזה שהוא עת מלחמה תכשיטים הם, עכ"ל. והרי חכמים חולקים על ר' אליעזר, א"כ לדעתם גם בעת מלחמה לא נחשבים תכשיטים, ולא כפי שמתבאר בדברי רבינו פרחיה.
אבל אפשר לומר שאין כאן סתירה. עת מלחמה לחוד ושעת מלחמה לחוד. כלומר, בזמן הזה אף שאין מלחמה במקום זה, אך עצם התקופה נקראית עת מלחמה, וכידוע מדברי חז"ל שעד ביאת גואל תמיד תהיה איזושהי מלחמה, ורק בימות המשיח לא יילחמו, ולכן הזמן הזה נחשב עת מלחמה, ורק במקום שבו ישנה מלחמה בפועל נחשב המקום בזשעת מלחמה.
יד. הובא להלכה במגן אברהם סי' שא ס"ק י, עיי"ש במחצית השקל, ולפלא שלא הזכירו שהמקור הוא בדברי המהרי"ח בהגהות אשרי, גם לא נכתב פסק זה בפסקי מהרי"ח לרבינו יחזקיה ממגדבורג, נדפסו בשיטת הקדמונים מסכת קידושין.
טו. אגב יש לציין לסוגיה בנזיר (נט,א), שאשה יוצאת בכלי זיין עוברת ב"לא יהיה כלי גבר על אישה", משמע אע"פ שאינו לבוש אלא גם אוחזת בידה, ראה פירוש המיוחס לרש"י ורעק"א בגליון הש"ס שם שהביאו מיעל שהרגה את סיסרא ביתד. ברם הרמב"ם (פי"ב מהל' עכו"ם ה"י) כתב, "או תלבש שריון", וכן הוא בספר המצוות (לא תעשה מ), "שתלבש שריון או תחגור בכלי זיין", ראה גם במורה נבוכים (ח"ג פרק לז).
טז. מה שכתב "ערב שבת" נראה כטעות סופר, והכוונה לפי המשך העניין היא "שבת", או שכוונתו לליל שבת. מפורש מצאתי במהר"ח אור זרוע, שהוא קיצור דברי אביו האור זרוע, שכתב (שיטת הקדמונים שבת עמ' שח) "בשבת".
יז. ראה שו"ת אז נדברו ח"א סי' ע וח"ב סי' מד שלהלכה חולק על כך, ומ"מ גם לשיטתו שמקל אין זה דומה לנידון שצורך ההוצאה הוא לביטחון בלבד. ע"ע שו"ת יחווה דעת ח"ה סי' יח.
יח. ראה בקובץ תחומין כרך ז עמ' 174-8.
יט. בתוך הדברים כתב, ועוד י"ל דבעל מלחמה איכא בינייהו, דלתנא קמא אין חילוק ולחכמים דנקטו הטעם שגנאי הוא לו, והביאו הקרא ד"ולא ילמדו", וא"צ לאומנות זו לימות המשיח, אבל אם הוא כבר בעל מלחמה והווה ליה צורך בזה, אדרבה מעליותא היא לו, וכמו שמצינו בקרא (דברים לג-ב) "ולגד אמר וגו' וטרף זרוע אף קדקד", ובתרגום יונתן בן עוזיאל וברש"י שהרוגיהם היו ניכרים, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת, והווה ליה הסייף והרומח לבעל מלחמה כעין הקב לקיטע, ורק איש אחר שמתדמה לבעל מלחמה לזה אמרינן דגנאי הוא לו התדמות זו וכו'.
כ. בקובץ תחומין (ח"ד עמ' 227 ואילך) דן הרב אברהם אבידן שליט"א בדין טלטול נשק וחגור אישי. לאחר שהביא מקורות שונים כתב שם להתיר לטלטל כלאחר יד. עוד הובא שם מאמרו של הרב רא"ם הכהן שליט"א (עמ' 234 ואילך) שלא נראה לו היתר זה, וכן היא דעת הגרש"ז אויערבך, ראה מה שכתב שם להשיב על ההערות, ובאריכות בספרו שבת ומועד בצה"ל.
כא. גם מכשירי הקשר נראה לדמות לנשק, שאף הם כלי הצלה מובהק, ודינם שווה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר