מדה טובה, וחזר בה לרעה
שבת נה ע"א
"אמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה...
אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה...
– היה בידם למחות ולא מיחו!...
והיינו דכתיב: (יחזקאל ט, ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ, וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ, וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת.
תני רב יוסף: אל תקרי מִקְדָּשִׁי אלא מְקוּדָּשַׁי - אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו".
את דברי הגמרא הביא הרמב"ם בהקדמתו למשנה:
"לפי שה' אם הבטיח טובה לעם על ידי נביא הוא מקיימה בהחלט כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אמרם ע"ה כל דבר שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר".
וקשה, כיון שכה חשובה אמינוּת דבריו של הקב"ה, כך צריך היה להיות גם בדבר זה, וכיצד ומדוע הפכה פה אותה מדה טובה לרעה?
בדומה לזה קשה במסכת בבא קמא דף נ ע"א; ובמסכת יבמות דף קכא ע"ב:
"תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין (רש"י: לעולי רגלים בדרכים) שנפלה לבור הגדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו (ביבמות - דבר שהצדיק מתעסק בו) יכשל בו זרעו?!
אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: (תהלים נ, ג) וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. רבי נחוניא אמר, מהכא: (תהלים פט, ח) אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו".
מעשה זה קשה מניה וביה. הכיצד טען רבי חנינא בן דוסא שלא יתכן שיכשל זרעו של צדיק בדבר שמתעסק בו. הלא הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. והראיה, שאכן מת בנו בצמא!
אלא שמבואר בסוגיה שאדרבה, מדה טובה זו שיצאה מפי הקדוש ברוך הוא משום שצדיקים הם כל כך, דוקא היא הגורמת שהפכה לרעה, כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
ואותו חוט השערה כאן היא הטענה שהיה בידם למחות ולא מחו.
ומשום כך מת בנו של נחוניא חופר שיחין, וכתב בפירוש משנת אליהו על הירושלמי (שקלים פרק ה הלכה א) שמת משום שהיה בו איזה נדנוד חטא. כלומר שלא חינכו דיו שיהא מתעסק במצוה כמותו. אבל בתו של נחוניא בודאי שלא תכשל ולא תמות בדבר שמתעסק בו, שכן בענינה לא היה בדל חובה לדקדק בו, כי אין דרכה של אשה להתעסק בחפירת בורות.
