הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "הלכה כרב באיסורים"; "מדשקיל וטרי אליביה"; "לא ידע במילי דשבתא ולא כלום"
שבת נג ע"א
בעא מיניה רב אסי בר נתן מרבי חייא בר רב אשי: מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת? אמר ליה: מותר. אמר ליה: וכי מה בין זה לאוכף? אישתיק. איתיביה: אוכף שעל גבי חמור - לא יטלטלנה בידו, אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאיליו. השתא ליטול אמרת - לא, להניח מיבעיא? - אמר ליה רבי זירא: שבקיה, כרביה סבירא ליה. דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: תולין טרסקל לבהמה בשבת, וקל וחומר למרדעת. ומה התם דמשום תענוג - שרי, הכא דמשום צער - לא כל שכן. שמואל אמר: מרדעת - מותר, טרסקל - אסור. אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל, אמר ליה: אי הכי אמר אבא - לא ידע במילי דשבתא ולא כלום. כי סליק רבי זירא אשכחיה לרבי בנימין בר יפת דיתיב וקאמר ליה משמיה דרבי יוחנן: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת. אמר ליה: יישר! וכן תרגמה אריוך בבבל. אריוך מנו? - שמואל. והא רב נמי אמרה! אלא שמעיה דהוה מסיים ביה: ואין תולין טרסקל בשבת. אמר ליה: יישר! וכן תרגמה אריוך בבבל. דכולי עלמא מיהת מרדעת מותר, מאי שנא מאוכף? שאני התם דאפשר דנפיל ממילא. רב פפא אמר: כאן - לחממה, כאן - לצננה. לחממה - אית לה צערא, לצננה - לית לה צערא. והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז קרירא לה.
דומיא דקמיע, שמע מינה.
1.
נתייחס רק למחלוקת בין רב ושמואל אם תולים את הסל [קרסטל] בפי הבהמה בשבת:
2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה יג:
אין חמור יוצא ע באוכף אף על פי שקשור לו פ מערב שבת, ולא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו, ולא תצא בהמה בקרסטל שבפיה ולא בסנדל שברגלה ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה, אבל יוצאה היא באגד שע"ג המכה ובקשקשים שעל גבי השבר, ובשליה המדולדלת בה, ופוקק לה זוג שבצוארה ומטיילת בו בחצר, * ונותן מרדעת על החמור בשבת ומטייל בחצר, אבל צ אין תולין לה קרסטל בפיה בשבת.
בפשטות הרמב"ם פסק כשמואל ולא כרב לגבי הקרסטל.
3.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כ הלכה יג:
[ע] בסה"ת כתב שאם נצטננה מותר להשים עליה מרדעת כר"פ דמוקי הכי בגמרא ע"כ:
[פ] כת"ק ולא כרשב"ג ע"ש בברייתא בגמרא ע"כ:
* [כתב הסמ"ג ז"ל וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור אפילו בחצרו אבל יכול להתיר החבק מתחתיו ומוליכה ומביאה בחצר ואם יפול מאליו יפול אבל מותר ליתנו לכתחלה ע"ג החמור בשבת מפני הקור שלא יצטנן ועל הסוס אסור. וכתב הטור על זה ז"ל ונראה דשרי ליתן אוכף על החמור בלא קשירה דטעמא דאסור לקשור מפ' בירושלמי שלא ישתמש בבע"ח כי כשקושר צריך ליקרב אליה אבל בלא קשירה אין צריך לקרב אליה ולפ"ז אין חילוק בין סוס לחמור עכ"ל]:
[צ] ודלא כרב דשרי אלא כשמואל דאמר א"ה אמר אבא לא ידע במילי דשבת כלום:
הנימוק האחרון מובא גם ברי"ף.
4.
הביטוי בגמרא הוא:
אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל, אמר ליה: אי הכי אמר אבא - לא ידע במילי דשבתא ולא כלום.
ביטוי זה של שמואל כנגד רב מופיע בש"ס בסוגייתנו ובסוגיה נוספת:
מסכת חולין דף מה עמוד ב:
אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל, א"ל: אי הכי אמר אבא, לא ידע בטרפות ולא כלום.
5.
לא מצאתי בפרשנים המקובלים התייחסות לביטוי קשה זה!
6.
ונראה לומר:
6.1
מדובר בתחום מצומצם של איסורי שבת [בסוגייתנו] של גזירות חכמים בדיני בהמה במה יוצאת [וכן לגבי דינים מיוחדים בטריפות].
6.2
ניתן לומר להיפך: שמואל מתכוון לחלוק על תלמידו של רב שאמר בשם "רב" את הדין, ומתכוון שמואל לומר שאם כך היה אומר רב הרי שהוא לא יודע בהלכות שבת וזה הרי לא יתכן, ולכן ברור לשמואל שרב לא אמר כך. ולפי זה ברור מדוע הלכה כשמואל ולא כרב כי הכלל של הלכה כרב באיסורים הוא רק כאשר הם חלוקים ביניהם באופן שהם מודעים למחלוקת ביניהם ואילו כאן שמואל טוען שרב לא חולק עליו!
6.3
ואולי שמואל טוען שרבי חייא בר יוסף הוא זה שלא יודע כלום וכנראה שלא שמע במדוייק את דברי "רב". והסבר זה מתאים לעובדה שבשני המקומות בש"ס שמוזכר בהם ביטוי זה של שמואל מדובר שאמר זאת לאותו חכם "רבי חייא בר יוסף".
6.4
ואולי ניתן לומר שמדובר בצעירותו של רב כאשר שמואל כנראה נחשב "גדול" ממנו ובודאי שלא "נולד" עדיין הכלל שהלכה כרב באיסורים!!!
6.5
שמואל טוען שרב לא ידע ממש, הוא לא הכיר את הגזירה שגזרו חכמים קדומים יותר, ולכן דעתו של רב היא "ולא כלום" – איננה דיעה לגיטימית, דעתו של רב לא נחשבת כלל וכלל, ולכן ברור מדוע הפוסקים מסתמכים על אימרתו זו של שמואל בכדי לפסוק כמותו.
7.
רא"ש מסכת שבת פרק ה סימן ב:
ב [דף נג ע"א] מתני' חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה וכו':
גמ' (אמר רב יהודה) אמר שמואל והוא שקשורה בו מערב שבת* תניא נמי הכי חמור יוצא במרדעת בזמן ...
והלכתא כשמואל
ואף על גב דקי"ל כרב באיסורי
שאני הכא דר' יוחנן קאי כוותיה וקי"ל הלכתא כוותיה לגבי דרב
ותו
הא מותבינן תרתי תיובתא לרב ושמואל ואיפריקו אליבא דשמואל ולא איפריקו אליבא דרב ההיא דאוכף למאי דמשני רב פפא כאן לחממה כאן לצננה וההיא דאין סכין ומפרכסין לבהמה...
הרא"ש מנמק את הפסיקה כשמואל:
7.1
הוא לא מביא את הנימוק של הרי"ף שהלכה כשמואל בגלל הביטוי החריף שאמר שמואל כלפי רב. ולפי זה יוצא, שהרא"ש לא נותן להתבטאותו של שמואל משקל הכרעתי. ולפיו יוצא, שכמה מההסברים שהבאנו לעיל בדברי שמואל אינם מתאימים.
7.2
בסוגייתנו רבי יוחנן סובר כשמואל והכלל הוא, שהלכה כרבי יוחנן נגד רב. הוא לא מדגיש שהלכה כרבי יוחנן גם נגד רב ושמואל יחדיו כי בסוגייתנו מדובר שרבי יוחנן חולק על רב ומסכים עם שמואל.
7.3
מהעובדה שהגמרא מיישבת את הקושיות על שמואל ולא מיישבת את הקושיות על רב משמע שהלכה כשמואל. משמע מדברי הרא"ש, שהלכה בש"ס כאותה דעה שהגמרא טורחת ליישב את הקושיות עליו. כלל זה נקרא "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" [=הלכה כדיעה שהגמרא דנה עליה]. ומדברי הרא"ש ניתן להוכיח, שכלל זה תקף גם כאשר הגמרא לא "סתם" דנה בדברי אמורא מסויים [כגון: כשמציגים בעיה שמתעוררת לפי שיטת אמורא מסויים] אלא גם כשהיא מיישבת את הקושיות עליו, זה עצמו מהוה הוכחה שהגמרא סוברת כמותו. וכשאנו אומרים "הגמרא אומרת" הכוונה ל"עורך הגמרא" שתפקידו ובסמכותו להכריע במחלוקות שבין האמוראים.
