צונן או צונין / הרב יעקב לויפר

פורסם בעיתון המודיע

שבת לט ע"א

בדף לט. שנינו "נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו", על המילים האחרונות כותב רש"י: "נותנין כו' המים צונן". כוונת רש"י היא להסביר את המילים "ואת הצונן בחמה" שהפירוש הוא 'מים צוננים'. אבל מדוע כותב רש"י 'המים צונן' ולא המים צוננין?

התשובה לזה טמונה כנראה בכתיבה של המילה 'צונן'. צורת הרבים של צונן היא צוננין, אלא שפעם היו רבים כותבים אותה בהשמטת אחת הנוני"ן: צוֹנִין. כך הוא תמיד בכתבי היד המעולים של המשנה, כגון כ"י קאופמן וכ"י פרמה דה רוסי, וכן הרבה בירושלמי דפוס ונציה. אלא שבשלב מוקדם למדי נתפסה היו"ד כסימן לצירי, צוֹנֵין, ולכן נהגו למחוק את היו"ד שנראתה מיותרת ומפריעה. וכך נולדה צורת ה'יחיד' צונן. אפשר להווכח בכך ממשפטים שבהן מופיעים 'חמין' במקביל לצונן, כמו "אין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין" (מקוואות י, ו) מדוע חמין לשון רבים וצונן לשון יחיד? התשובה היא שגם הצונן הוא לשון רבים, צוֹנִין. כמו שמוכיח המשפט "המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו" (שבת ג, ד). "משל לבאר עמוקה שהיו מימיה מתוקין וצונין" (לקח טוב קהלת יב, ט). ועיין למשל בספר 'מעשה רוקח' על הרמב"ם (מקוואות ב, יח) שמעיר כי צ"ל 'הצוננין' במקום 'צונין' שהיה כתוב בספר הרמב"ם שלפניו, הרי שצורת 'צונין' היתה מוזרה בעיניו.

אפשר אם כן שגם רש"י כתב כאן 'המים – צונין', אלא שזה תוקן ל'המים צונן' והפך למשפט סתום במקצת. ואגב, הביטוי 'מים צונן' מופיע הרבה בספרי פוסקים (עיין למשל רמב"ם שבת כב, ו,ט; שחיטה ח, י) ומסתבר שגם כאן תוקן ה'צונין' לצונן, כפי שראינו מעדותו של 'מעשה רוקח'.