אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ותלה בה אגוזין אפרסקין ושקדים, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון"
אתרוג התלוי בסוכתו של סוחר אתרוגים, מהו למוכרו במשך החג?
שבת מה ע"א
ערב חג סוכות שלפני כמאתיים שנה, נותר סוחר אתרוגים עם כמה אתרוגים אותם לא הצליח למכור. משהתקרב החג והקונים פסקו מלהגיע, החליט הסוחר להשתמש באתרוגים המיותרים כנוי בסוכה ולפיכך קשרם בקשר עניבה וחיברם לנוי.
והנה למחרת - במהלך יום טוב ראשון של החג, התדפק על דלתו יהודי מיושבי הכפרים הסמוכים לעיר בה התגורר הסוחר. היהודי שהגיע לעיר אתמול - ערב החג, לא הספיק להצטייד באתרוג מבעוד יום ולפיכך מששמע על סוחר האתרוגים מיהר אליו - אולי נותרו ברשותו אתרוגים, ויוכל לתת לו אחד כדי שיוכל לברך עליו ביום הראשון של החג.
אלא שהסוחר לא ידע אם מותר לו ליטול את אחד האתרוגים שתלה בסוכתו וליתנו לאותו כפרי, או שמא נחשבים הם כמוקצה וכשאר נוי סוכה. יצא איפוא אל הרב לשאול מפיו מה לעשות, כשהוא מדגיש בפני הרב כי האתרוג אינו קשור בקשר של קיימא אלא בקשר עניבה ולפיכך אין מלאכת מתיר בהתרתו מן הסוכה.
הרב (התורני הרבני המופלא מו"ה אברהם פרעהליך - ששמו נמסר לנו על ידי בעל "שיבת ציון" שדבריו יובאו להלן), אכן נטה להתיר - את התרת האתרוג ומסירתו לידי היהודי הכפרי, שכן אף שבסוגייתנו אמרו שאסור להסתפק מנוי סוכה - עד מוצאי יום טוב האחרון של החג, מכל מקום כיון שסוחר האתרוגים שלפנינו זהו מסחרו, הרי מן הסתם לא הקצה את האתרוגים לנוי סוכה שהרי הוא יושב ומצפה מתי יוכל למכרם, והראיה שאף לא קשרם לסוכה בקשר של קיימא - אלא בקשר עניבה הניתן להתרה בקלות. ולפיכך סבר אותו רב, שיש לדמות נידון זה לנפסק בדברי הט"ז (אורח חיים תרלז, ח) לגבי סדינים המצוירים הנתלים בסוכה שמותר להסירם במשך החג, משום שאנן סהדי שבשעה שתלאן היה בדעתו שיוכל להסירם, ולפיכך סבר כי אף האתרוגים בנידון שלפנינו דומים לסדינים מפסקו של הט"ז, שהרי כיון שסוחר אתרוגים לפנינו, אנן סהדי שבדעתו היה שיוכל למוכרם במשך החג, ולא הקצם למצווה לכל ימי החג ולפיכך מותר להסיר אחד מהם וליתנו לאותו יהודי נעדר אתרוג, ובפרט שהמוכר הסכים בדבר זה כשהוא מדגיש שזה הטעם לפיו קשר את האתרוגים רק בקשר עניבה.
איננו יודעים מה פסק אותו רב הלכה למעשה, אבל זאת נדע שאת השאלה עצמה הפנה אל אחד מגדולי דורו - הגאון רבי שמואל לנדא מדייני קהילה רבה דפראג, ובנו של רבה האגדי בעל ה"נודע ביהודה".
אלא שהגר"ש לנדא (שו"ת "שיבת ציון", טז) חולק על הנחותיו של הרב שולח השאלה, מכל וכל. והוא מסביר שאין לדמות זאת לנידון של סדינים המצוירים אותם התיר הט"ז להסיר במשך ימי החג, שכן שם הט"ז עצמו מנמק ומסביר היתר זה בחשש מפני גנבים, ולפיכך - מבאר בעל "שיבת ציון", כיון שזהו חשש מצוי ושכיח, שהרי הסוכה אינה מקום המשתמר, הרי אנן סהדי שהתולה סדינים מצוירים בסוכה, דעתו עליהם שלא להקצותם למצוות סוכה, על מנת שיוכל להסירם בעת צאתו מן הבית. וכיון שזהו דבר השייך אצל כל אדם, הרי לב בית דין מתנה אצל כל אחד התולה סדינים שיוכל להורידם ואין כל אחד ואחד צריך לעשות תנאי בפני עצמו.
מה שאין כן בנידון שלפנינו, הלא מוכרי אתרוגים מועטים הם ואין בנמצא אלא אחד או שנים בעיר, ואף אצל רובם כבר לא נותרים אתרוגים בבוא החג, ומה גם שזהו דבר שלא שכיח שיזדמן לפני מוכר אתרוגים מי שלא הכין לעצמו אתרוג קודם החג, שהרי רוב העולם טורחים במצוה זו עוד לפני החג. ולפיכך אין שום סיבה להקל בדבר בלא תנאי מפורש ערב החג בתליית האתרוגים שאינו בודל מהם ושיוכל להסירם אם יזדמן לפניו קונה במהלך ימי החג. ואף שאותו סוחר, קשר האתרוגים בעניבה בדיוק מטעם זה שמא יזדמן לפניו קונה במשך החג, מכל מקום אין זה תנאי אלא גילוי דעת, שהרי לא חישב במדויק מתי יסירם ולפיכך הוקצו למצוותם בבין השמשות של ערב החג ומתוך שהוקצו ערב החג - הרי אותם אתרוגים מוקצים לכל החג כולו ואינו יכול להסיר אחד מהם וליתנו למי שאין לו אתרוג.
