תורה חלקית, תורה נשכחת / הרב דוב ברקוביץ

שבת קלח ע"ב - קלט ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

לשיטת רב, כוחה הפלאי של התורה יאבד; לשיטת רבי שמעון בר יוחאי, כוחה המוסרי ייפגע מריבוי מחלוקת ומשימוש לרעה. חכמים היו מודעים לכך שעולמם עתיד להיעלם, לפחות לזמן ידוע

נאמרו דברים הרבה על פשר מחלוקת הברייתות המובאות בדף קלח:-קלט. בהן "רבותינו כשנכנסו לכרם ביבנה" ורבי שמעון בר יוחאי חולקים האם "עתידה תורה שתשתכח מישראל". אנו כדרכנו נתאמץ לדלות את כוונת הסוגיה מתוך הנתונים שעל הדף עצמו.

עיקר הסוגיה עוסק בבירור איסור עשיית אוהל בשבת, והעילה להבאת מחלוקת התנאים רבת המשמעות נראית על פניה מקרית ושטחית לחלוטין. רמי בר יחזקאל ביקש מרב הונא שיזכיר לו שלש הלכות שרבו, רב, היה רגיל לאומרם - שתיים בהלכות בשבת, כשהראשונה שבהן קשורה לנושא הסוגיה, ואחת ב"תורה", קביעת רב ש"עתידה תורה שתשתכח מישראל", אשר מהווה הגשר בסוגיה אל מחלוקת הברייתות.
 

ההקשר: בית המדרש והציבור

לא נוכל להאריך ולעמוד על כל הרקמה של הסוגיה בכדי להראות את הרצף הנוצר בין הנושאים השונים, אך נמחיש נקודה אחת משמעותית, הכרוכה בסוגיית כילה.

הגמרא דנה פעמיים בשאלת מתיחת כילה על מיטה בשבת. בשני המקרים נוקטת הגמרא באותה הלשון ממש - "כילה, מהו?" - אבל בשני הקשרים אנושיים שונים לחלוטין. בדף קלט. מובאות שלש שאלות של "בני (העיר) בשכר", כאשר הראשונה שבהן היא: "כילה, מהו?". רבי מנשיא מחמיר בכל השאלות, וביחס לראשונה הוא גם מדגיש בחריפות, "חזרנו על כל צידי כילה ולא מצינו לה צד היתר". כל זה טוב ויפה, אלא שברור לגמרא שדווקא ישנם צדדי היתר בכל אחת משלושת השאלות שנשאלו, ושרבי מנשיא הסתיר אותם בכוונה, היות ובני בשכר "אינן בני תורה". כלומר, הבחנות הלכתיות דקות הנאמרות בבית המדרש אינן תמיד מתאימות לקליטה בציבור הרחב. לא תמיד לציבור היכולת להבין את פשר ההבחנות הללו ולהיות מכוונים וממוקדים לקיים את ההלכה כראוי שלא בהיסח הדעת. הרי לנו כבר פן אחד של 'היעלמות התורה' - שכחת התורה על ידי העלמת הדקויות הנאמרות להלכה בבית המדרש מידיעת הציבור.

אותה השאלה, "כילה, מהו?", משמשת את הגמרא בדף קלח. בכדי להראות שלעומת המצב הקיים בציבור הרחב, בין יושבי בית המדרש קיימת יכולת הבחנה מיוחדת בהבנת התורה. צורת הבעת השאלה, ובמיוחד יכולת המשיב להבחין ולדייק בהלכה, שונים לחלוטין מסיפור "בני בשכר". "בעי מיניה רב כהנא מרב - כילה מהו? אמר ליה - אף מיטה אסורה. מיטה מהו? אמר ליה - אף כילה מותרת. כילה ומיטה מהו? אמר ליה - כילה אסורה, ומיטה מותרת". בפנינו כתב חידה, מעין שעשוע שבקודש, שהיה מובן לרב ולתלמיד. (שימו לב שהמשיב בשיחת החידה הינו רב, בעל אותן שלושת השמועות שביקש רמי בר יחזקאל מרב הונא להזכיר לו).

על רקע זה מובאת מחלוקת הברייתות. נדמה שעורך הסוגיה ביקש, בהבאתו כאן את מחלוקת התנאים היסודית, להעמיק בנושא של שכחת התורה הנוצרת בפער שבין הנאמר בבית המדרש לבין הנעשה במרחב הציבורי.
 

שיטת רב: פלא נשכח

רב ביסס את שיטתו ש"עתידה תורה שתשכח מישראל" על הזיקה שבין שני פסוקים: האחד, "והפלא ה' את מכותך", שאנו קוראים השבת בדברי התוכחה (דברים כח נ"ט), והשני, מדברי ישעיהו (כט י"ד), "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר", הבאים כעונש על מציאות של שטחיות רוחנית וניכור, בו העם "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלמדה" (וכאן מקור הביטוי הידוע). העונש המיוחד של אבידת החכמה – עונש רוחני התואם את העבירה, שעניינה הלב הרחוק ולא מעשה של חטא - מסביר את חזרת הנביא שלוש פעמים על המלה "פלא", מילה מרכזית בדרשת רב כולה המהווה מפתח להבנתה.

רבים ממפרשי הגמרא הבינו שאכן מימד ה"פלא" שבתורה הוא שיאבד, ועל כן טרחו לפרש "פלא" זה כמרכיב מיוחד בחכמת התורה, כגון היסוד הנצחי (מהר"ל) או היסוד הנסתר (מהרש"א).

אך מתוך רצף הסוגיה עולה שממד ה"פלא" שיישכח, לשיטת רב, הוא מה שרב הפגין בעצמו בתשובתו החידתית לתלמידו. יכולת "פלאית" זו מודגשת גם בברייתא של "רבותינו שבכרם ביבנה" המהווה בסיס קדום לשיטתו של רב. בברייתא זו נאמר שהפסוק בעמוס ח, "ונעו מים עם ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" – מתארת מציאות בה, "עתידה אישה שתיטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין...". שוב מדובר כב"בני בשכר" במצב בו שואל בא מבחוץ אל תוך חלל בית המדרש, אבל הפעם העלמת התורה נגרמת מתוך משהו מבפנים. ה"שכחה" שתשרור בבית המדרש העתידי, לפי הגמרא, לא תהיה במה שכתוב בתורה, ולא בהלכה פסוקה שבמשנה. השכחה תתבטא בחוסר היכולת לחזור על צורת החשיבה המתוחכמת, ה"פלאית", של גדולי אמוראי בבל, דוגמת שאלת ה"ככר של תרומה" בה עסק רב אדא בר אהבה עם רבו, רבא, בעומקן של הבחנות בדיני טומאת שרץ בכלים.

מהו הבסיס לשכחה זו העתידית? לא ניתנת תשובה מפורשת לשאלה זו. אבל הברייתא פותחת פתח לתשובה על בסיס אותה נבואה בעמוס. לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא ישלח בארץ, "לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'" (ח,יא). בלשון הרבים, "דברי ה'" - בניגוד ל"דבר ה'" אותו מבקשים בפסוק הבא - טמונים רבדים שונים של גילוי החכמה הא-לוהית. הגמרא מפרטת, "דבר ה'- זו הלכה, דבר ה' - זה הקץ, דבר ה' - זו נבואה". כלומר, גילוי התורה מתרחש במלואו רק כאשר התורה עומדת על שלושה רגלים - הלכה, ידיעת או ציפיית הקץ, ונבואה (פירושה, גילויה?). אם גילוי דבר ה' אינו מתרחש בכל שלושת התחומים הללו, אזי נאבד מימד ה"פלאי" גם מאותו רובד הגלוי. כך, למשל, מימד הפלאי שבגילוי ההלכה, שהיה עדיין רווח בבבל, ישתכח מבית המדרש העתידי, היות ומעיינות גילוי הקץ והנבואה ייסתמו, ועל כן לא יישמר קשר העומק בין שלושת המקצועות שביסוד גילוי דברי ה'.
 

ר' שמעון: אסון המחלוקת

לעומת שיטת רב ורבותינו שבכרם ביבנה, רבי שמעון בר יוחאי קובע על בסיס הפסוק בהקדמה לשירת האזינו, "כי לא תשכח מפי זרעו" - ש"חס ושלום שתשכח תורה מישראל". שיטת רשב"י רואה בפסוק זה הבטחה שהצרות הקשות שיבואו על ישראל בעתיד לא יכלו אותו. הישרדותו של ישראל בגלות מובטחת בגין התורה, שלימודה ישמור על קיום העם. אלא שהגמרא אינו פונה לצד זה, ה"חיובי", שבדברי רשב"י, אלא לבירור נוסף של "שכחת התורה" העתידית שגם רשב"י עסק בה בהמשך דבריו. "ומה אני מקיים, 'ושוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו', שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". דברי רשב"י מכוונים גם הם לתופעה שתתרחש דווקא בתוך כותלי בית המדרש - באי היכולת של הלומדים והפוסקים להגיע לאחדות הדיבור, משהו בתוכם סוחף למחלוקת.

כהמשך לדברי רשב"י הסוגיה מעמידה את הפורענות בישראל, ואף בעולם כולו, כנובעת מהעוסקים בתורה ופוסקי ההלכה. ועוד, "אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים בישראל". באוסף של דרשות ושמועות של תנאים ואמוראים, שבחלקם מתבססים על נבואות ישעיהו, מיכה וצפניה, מציירת הגמרא תמונה של חברה מושחתת שקלקולה נובע משימוש לרעה של התורה דווקא על ידי העוסקים בה כל ימיהם. החכמה והפקחות נעשות בידיהם כלים ליהירות ולשררה, לניצול ולקידום אישי, מה שמביא להסרת השכינה ולגלות מן הארץ- גם אם "תולים ביטחונם במי שאמר והיה העולם". הביטוי הממשי והציני ביותר של שימוש בחכמת התורה לשם מטרות פסולות שוב מעלה את תמונת היחס בין בית המדרש - והכוח הטמון בידע שיש בו- לבין הציבור הרחב. הגמרא מתארת מצב בו דיינים נגררים אחר השפעת משמשיהם, תלמידי חכמים מנצלים את ידיעותיהם ואת סמכותם על מנת לקדם את קרוביהם ולחפות על בורותם, וכל תרבות המשפט, מהדיינים ועד פקידי הקבלה, מעוותים ומשהים את הדין. מסתבר שבעיית "שכחת התורה" עלולה להתעורר בכל עת, על אף שהיא כנראה תתגבר לקראת ימי הגאולה.

שתי תמונות של "תיקון" ההשחתה של העוסקים בתורה ה"מקצועיים" מסיימות את הדיון בשיטת רשב"י, תיקון שיביא להשראת השכינה בישראל ולמתן תורה אמיתי. ביסודן של שתי התמונות עיקרון אחד - ביטול הקנאה בין אחים כשאחד מבורך ביכולת מיוחדת לחכמה "פלאית". בין האחים ויוסף "בעל החלומות", ובין אהרון ומשה, רבן של נביאי ישראל. במקרה הראשון, לאחר מכירתו של יוסף לא נהגו יוסף ואחיו לשמוח בשתיית יין עד מעמד המחילה ביניהם. וביתר תוקף, "שמחת הלב" של אהרן כשנודעה לו מדרגתו המיוחדת של משה, שמחה שהקנתה לו את הזכות שדווקא "לבו", שלו, יהפוך למקום גילוי השכינה והוראת הציבור באורים ותומים שבחושן המשפט.

להשלמת הדיון בסוגיה נותרה השאלה, מה המשמעות בכך שהדיון על "שכחת הפליאה בתורה" יתקיים דווקא בהקשר של איסור יצירת אוהל בשבת. אם לקוראים הצעות על כך, אשמח לקבלן.