טומאת ארץ העמים / הרב הלל בן שלמה
שבת טו ע"א - ע"ב
בסוגייתנו מובא, כי החכמים גזרו טומאה על "ארץ העמים", בשלושה שלבים: א. יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים (קרוב לתחילת ימי הבית השני), גזרו על גוש עפר של ארץ העמים, שתרומה הנוגעת בו תיפסל מלאכול (ותיחשב "תלויה" – לא אוכלים ולא שורפים). ב. שמונים שנה לפני חורבן בית שני, הוסיפו וגזרו על אויר ארץ העמים, שאף תרומה הנכנסת לחלל אוירה תהיה תלויה. ג. אחרי חורבן הבית, התקינו החכמים באושא, שתרומה הנוגעת בגוש העפר, תישרף.
הגזירה על טומאת ארץ העמים נובעת מטומאת מת, כפי שמובאים הלכות הנידונות לגבי טומאה זו בכמה מקומות בחז"ל, העוסקות בטומאה זו, וכגון דברי המשנה באהלות (ב,ג), שעצם כשעורה וארץ העמים מטמאים במגע ובמשא אבל לא באהל. וכך מבאר הרמב"ם בפירושו שם, שמאחר שהם מזלזלים במתיהם וקוברים אותם בכל מקום, אנו חוששים "שמא יש בכל חלק מעפרה עצם כשעורה". גם רש"י בסוגייתנו (יד,ב ד"ה על ארץ העמים) מסביר, שאנו חוששים לקברות הגויים, והוא מבאר, כי אפילו לשיטת רבי שמעון, שהגויים אינם מטמאים באוהל, הם מטמאים "במגע ובמשא וברקב" (ויש שתמהו על המילה 'רקב' הנזכרת בדבריו וסברו שיש להגיה 'בקבר' – סדרי טהרות לאהלות).
לכאורה, לפי טעמים אלו, לא היה מקום לגזור על אויר ארץ העמים, אלא רק על העפר. התוספות בנזיר (נד,ב) מביאים שני טעמים נוספים, לפיהם יש מקום לגזור אף על האויר: א. כדי שלא יצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ (ולכאורה הדבר נוגע למצות יישוב ארץ ישראל, ולא משום טומאה; וייתכן שלא רצו שישראל יגורו בין הגויים, שהרי הטומאה נקבעה אף באיזורים שהם בוודאי ארץ ישראל כמעכו וצפונה, ואשקלון ודרומה). ב. מפני מתי המבול או מפני רוב ישראל שנהרגו בחו"ל.
בגמרא בגיטין (ח,ב) מבואר, כי על השטח הנקרא 'סוריא' (שבחלק מדיניו הוא נחשב כארץ ישראל), גזרו רק על הגוש ולא על האויר. לפי הטעם הראשון המובא בתוספות, הדבר מובן על פי המבואר שם, שמצות יישוב ארץ ישראל שייכת בסוריא: "הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים". ייתכן לומר אף לפי הטעם השני, שלמרות החשש הרגיל, משום חביבותה של מצוה זו, בחרו שלא לגזור על האויר, בנוסף למה שכבר גזרו (אם כי לפי טעם זה יש קושי בהבנת הסברה שגזרו על איזורים בתוך ישראל ולא בסוריא. נראה, שבדרך השאלה, נקטו את דין סוריא לכל השטח שמעכו וצפונה – שהרי סוריא עצמה היא ארם נהריים, היושבת בין שתי הנהרות, הפרת והחידקל).
