טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין – אפון תרבותי
"מאן תנא להא דת"ר: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם נתנן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו: לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. לימא ב"ש היא ולא ב"ה? אפילו תימא בית הלל, גזירה שמא יחתה בגחלים" (שבת, יח ע"ב).
פירוש: ושואלים: על פי סיכומים אלה מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן [מי הוא ששנה משנה זו ששנו חכמים]: לֹא תְּמַלֵּא אִשָּׁה קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת וְתוּרְמְסִין (מיני קטניות) וְתַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר כדי לבשלם בעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. וְאִם נְתָנָן לא רק שאסורים ביום השבת עצמו, אלא אף לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין באכילה מיד עם צאת השבת, וצריך להמתין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, כלומר, שיעור זמן המספיק לבישול תבשיל זה מתחילה, כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה בשבת. וכַּיּוֹצֵא בּוֹ אמרו: לֹא יְמַלֵּא נַחְתּוֹם (אופה) חָבִית שֶׁל מַיִם וְיַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת, עִם חֲשֵׁכָה כדי להרתיח את המים שבתוכה, וְאִם עָשָׂה כֵּן אף לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין המים מיד עם צאת השבת עד כדי זמן בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מתחילה. והאם לֵימָא [נאמר] שתוספתא זו לדעת בֵּית שַׁמַּאי הִיא, וְלֹא לדעת בֵּית הִלֵּל? ומשיבים: אֲפִילּוּ תֵּימָא [תאמר] כי היא לדעת בֵּית הִלֵּל, ובמקרים אלה אף לדעתם גְּזֵירָה גזרו חכמים מחשש שֶׁמָּא יַחְתֶּה (ינער) המבשל את הגֶּחָלִים כדי להחיש את הבישול (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: אפון מתורבת (אפונה) שם באנגלית: Pea שם מדעי: Pisum fulvum
שם נרדף במקורות: עססיות, ספיר ?, פישונא ?
הנושא המרכזי: לזיהוי העססיות
זיהוי העססיות תלוי במחלוקת ראשונים העוסקת בטעם איסור השהייתן בתנור או אולי להיפך והמחלוקת ההלכתית תלויה בזיהוין של העססיות. הערוך (ערך "עססיות") פירש: "... פירוש בתשובות אחד ממיני קטנית שגדילין בארץ ישראל ובבבל אין מצוין לא עססיות ולא תורמוסין". בעקבותיו כתב בעל "מוסף הערוך": יש אשישים ויש חסיסים ויש עססיות ולא ידעתי אם כולם מין קטנית אחד או מינים שונים". ח. י. קאהוט (ערך "עססיות") הציע כאפשרות שמקור השם "עסיסיות" הוא במקום גידולן בעיר "עססיות" המוזכרת במסכת גיטין (ד ע"ב)(1).
אין בדברי הערוך התייחסות לייחודן של ה"עססיות" אך מוסיף רש"י במקום: "עססיות ותורמסין - מיני קטניות, וצריכין בישול יותר". רש"י משווה בין עססיות ותורמוסין משום ששניהם זקוקים לבישול רב. על ההכנה הממושכת של התורמוסים אנו לומדים ממקורות אחרים (ראו בהרחבה במאמר "חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים" במאמר) ומכאן משתמע שגם הכנת העססיות ממושכת יותר מאשר מאכלים אחרים. ברמב"ם (הלכות שבת, פ"ג הלכה י"ב) אנו מוצאים גישה הפוכה: "לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין או חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה וישהה אותן, שאלו וכל כיוצא בהן אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צרכו הן, מפני שאינן צריכים בישול הרבה ודעתו עליהן לאכלן לאלתר, ולפיכך אסור לשהותן בתנור, ואם עבר ושהה אסורין עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו".
קיימת כאן מחלוקת האם העססיות והתורמוסים זקוקים לבישול ממושך ולכן הכנתם היא רק למוצאי שבת והחשש הוא שמא יחתה בגחלים למהר בישולם כדי שיהיו מוכנים מיד במוצאי שבת. או להיפך, וטעם האיסור משום שקל לבשלם ודעתו לאכלם מיד גם אם לא התחיל בשולם, ומעמדם כתבשיל שלא בשל כל צרכו. גם אם כוונתו לאכול למחר הרי שבגלל האפשרות לאכול מיד אינו מסיח מהם את דעתו.
זיהוי התורמוסים איננו מוטל בספק והמחלוקת המעשית לגביהם היא באיזו שלב נלקחו התורמוסים. אם התורמוסים נלקחו לפני התחלת עיבודם כלומר לפני שליקתם 7 פעמים במים כמתואר בגמרא בביצה (2) (כה ע"ב) הרי שבישולם ממושך וכפירוש רש"י. לעומת זאת הרמב"ם מתייחס, כנראה, לתורמוסים שעברו את שלב ההכנה לבישול ובשלב זה הם מהירי בישול. כותב על כך הרב קאפח (רמב"ם, שם):
"והתורמוס הוא מר מאד ושולקין אותו הרבה פעמים ושופכים את מימיו כדי לסלק מרירותו, ואם יבשלוהו אפילו עשרים ושמונה שעות ביממה אינו ראוי לאכילה וכבר אמרו בביצה (כה ע"ב): אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים, וכיון שכן שכבר נשלק שבע פעמים הרי הוא מתרפה מאד וכאשר בפעם השמינית עושים אותו נזיד עם שמן בצל ותבלין הוא מתבשל תוך דקות ספורות וכו'".
הרב קאפח מתפלמס כאן עם הגישה הסוברת שהתורמוס זקוק לבישול ממושך בגלל טעמו המר. לדעתו בישול ממושך אינו יכול לסלק את המרירות ולכן ברור שסוגייתנו עוסקת בתורמוסים שכבר עברו 7 שליקות ולכן בישולם מהיר. השאלה שנותר לנו לברר היא מהן העססיות? אמנם הערוך ורש"י זיהו אותן כמין קטנית אך השאלה היא מהו המין המדוייק?
הרב קאפח דוחה את הגישה הרואה בעססיות מאכל הזקוק לבישול רב משום שהוא מזהה אותן כתבשיל של אפונה רכה הנקרא בערבית "גסוס" ובהתבסס על דמיון השמות. הוא מתאר את מאכל זה:
"... והוא נזיד של אפונה רכה המתבשלת ברתיחה אחת ובתימן מוכרים נזיד זה ברחובות בפרוטות, כל רעב ממנו יאכל".
זיהוי זה אפשרי לאור כך שהרמב"ם מזהה במקורות את האפונה בשם "חמץ" כלומר הצמח חמצה תרבותית (חומוס) ואם כן הצמח אפונה שהיה גידול תרבות נפוץ בעת העתיקה נותר ללא שם ברור. זיהוי האפונה נתון למחלוקת ענפה וקשה להצביע על זיהוי מבוסס (3). תנחום הירושלמי (4) זיהה את העססיות עם עדשים טחונים. השם עססיות דומה למאכל "אשישים" שהיה עשוי מעדשים או לחסיסי (בבלי, פסחים מ ע"ב, נדרים מט ע"ב, לפי פירוש רבינו חננאל) (5).
בניגוד לשיטות המסיקות שעססיות הן מין קטנית, מתוך אזכורן בסמיכות לתורמוסים, הציג ח. י. קאהוט מקורות שמהם משתמע שעסיסיות אינן שם של קטנית אלא אופן שימוש או צורת הכנה של גידולים "שאינם צריכין בישול הרבה". בגירסת התוספתא במסכת ביצה (א כ"ג) שלפנינו נכתב: "רבי שמעון אומר משלחין חטין מפני שהן מאכל עססיות". קאהוט מצטט את כתב יד ארפורט שם נאמר "משלחין חיטין מפני שנאכל עסיסיות". בירושלמי (וילנא, ביצה, פ"א הל' י"א) הגירסה: "... תני משלחין חטים שהן מאכל עסיסיות, פול שהוא מאכל נדיות שעורים שהן מאכל בהמה וכו'". מפרש "פני משה": "נדיות. והתם גריס לודיות והן מיני מאכלים שנעשין מחטין ומפולין". ההיתר לשלוח את מאכלים אלו ביום טוב נובע מכך שהם ראויים למאכל ביום טוב עצמו משום שאינם זקוקים להכנה מרובה. בהתבססה על התוספתא מציעה ד"ר טובה דיקשטיין שעססיות הן חיטה ואולי חיטה שהושרתה במים, או בושלה.
גם מבלי שנדון בזהות המדוייקת של ה"עסיסיות" הרי שהתוספתא והירושלמי תומכים בשיטת הסוברים שהן מאכל רך ומהווים קושי לשיטת רש"י (ובעקבותיו הרא"ש והר"ן) שסבר שהאיסור להניח קדרת עסיסיות ותורמוסים בערב שבת נובע מכך שמדובר במאכלים קשים הדורשים בישול ממושך. מאידך גיסא דברי התוספתא בשבת (פ"ג הל' א') "לא תמלא אשה קדרה ותרמוסין ועססיות ותתן לתוך התנור בערב שבת וכו'" תומכים בשיטה החולקת. ההצעה שהתורמוסים המוזכרים בתוספתא רכים ומוכנים לבישול בעייתית משום שאינה מסבירה מדוע ההלכה מתייחסת דווקא למין זה המהווה סמל מובהק למינים שהכנתם למאכל קשה.
(1) לאור אפשרות זו הוא מציע ש"לודיות" בתוספתא (ביצה, ליברמן, פ"א הל' כ"ג) היא על שם "לודיים": "... רבי שמעון אומר משלחין חטין מפני שהן מאכל עססיות, פול מפני שהן מאכל לודיות, שעורין מפני שהן ראויות לבהמה". הן החיטים והן הפול נקראים על שם מקומם. כך מפרש גם בעל "חזון יחזקאל" על התוספתא: "מפני שהן מאכל לודין – מין מאכל נקרא על שם העיר לוד שממנו תוצאתו (הערוך ערך לד)".
(2) "ממשמע שנאמר ויעזבו את ה', איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר ולא עבדוהו? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני".
(3) חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 102).
(4) רבי תנחום בן יוסף הירושלמי הוא פרשן מקרא ומילונאי בן המאה השלש עשרה.
(5) ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, עמ' 289-290.
תודה לד"ר טובה דיקשטיין על ההפניה לתוספתא בכלל ולהצעת זיהוי העססיות כחיטה מרוככת בפרט.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
