ימי הליבון / הרב הלל בן שלמה
שבת יג ע"ב
במעשה המובא בגמרא נזכר לגבי תלמיד אחד שמת בצעירותו, משום שהיה מקל בהנהגתו עם אשתו בימי "ליבונה" (הימים בהם היא סופרת שבעה נקיים לטהרתה), למרות שבימי נידותה היה נזהר מלגעת בה. רש"י במקום מבאר, כי אין הבדל להלכה בין ימי הנידות לימי הליבון, מאחר שהאשה טמאה כל זמן שלא טבלה. לכאורה, סברתו של אותו תלמיד לא ברורה כלל, מדוע הוא התיר לעצמו להתקרב אליה באותם ימים?
בגמרא בכתובות (סא,א) נזכר, כי כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה, אף הנידה עושה לבעלה, פרט לשלוש מלאכות, ואחד מהם זו מזיגת הכוס. בגמרא נזכר לגבי כמה אמוראים, שנשותיהם היו מגישות להם את הכוס בשינוי, כגון שמואל, שאשתו היתה מגישה לו את הכוס ביד שמאל. רש"י שם כותב, שדבר זה היה בימי ליבונה. לכאורה, מאחר שהאשה טמאה לכל דבר בימים אלו, יש לשאול על רש"י את השאלה הנזכרת, מהי הסברה לחלק בדבר?
כמה מהראשונים כותבים, כי בזמן חז"ל היו נוהגים לטבול בתום ימי הנידות בהם נאסרו מן התורה, על מנת לאכול טהרות, פרט לטבילה האחרונה, בתום ספירת השבעה נקיים (ר"ת בתוספות בשבת, רמב"ן שם, ריטב"א ותוספות הרא"ש בכתובות שם). מסיבה זו, היה מקום להקל ביחס לגזירות חכמים בימי הליבון, שהם עצמם מן התורה, יותר מאשר בימי הנידות. לפי דברי ראשונים אלו יש לומר, כי אף אשתו של אותו תלמיד היתה טובלת לאחר ימי הספירה מן התורה, ועל כן הוא הקל בהנהגתו עימה בימי ליבונה.
בטור ושו"ע (יו"ד קצה,י) מתירים לאשה נדה להגיש לבעלה את הכוס בשינוי כגון ביד שמאל וכו'. יש ללמוד מכאן, כי להלכה מעשיהם של שמואל ושאר האמוראים הנזכרים, מתפרשים כמתייחסים לימי הנידות ולא לזמן הליבון, בניגוד לדברי הראשונים הנ"ל. ממילא נראה ללמוד מכאן, כי להלכה אין כל מקום לחלק בין ימי הליבון לימי הנידות, אף אם אשה תטבול בסוף ימי הנידות (ואף אם טעם הטבילה אינו כדי להתיר את האשה לבעלה, אלא כגון לעלות להר הבית).
