הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי "ופליגא ד..."

שבת יג ע"א

תא שמע: +יחזקאל יח+ ואל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. שמע מינה.
ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר +ויקרא יח+ איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה.
עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו.
ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב. 
 
1.
מהגמרא משמע: רב יוסף הביא ברייתא שיש איסור גם באשתו אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה.
ודברים אלה הם נגד שיטת רב פדת, שרק "גילוי עריות" ממש יש בו איסור תורה.

2.
אחר כך הגמרא מביאה סתירה בין שתי מימרות של עולא, ומהמימרא האחרונה של עולא משמע למעשה שכל קירבה אסורה.

3.במסקנה ההלכתית הנובעת מהסוגיה דנים הראשונים והאחרונים.

4.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ו:

המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו.

5.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א:

כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

6.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א:

וההיא דר' פדת דאמר בפ"ק דשבת (דף י"ג) לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד אין הלכה כמותו אלא כמאן דפליג עליה

הוא מסביר שהרמב"ם פסק שלא כרב פדת אלא כמשתמע מהמשך הסוגיה ובעמוד ב.

כמו שאמרו שם באותו תלמיד שמת ונענש מפני שהיה ישן עם אשתו בימי ליבונה בקירוב בשר ולא עלה על דעתו לתשמיש ואעפ"כ נענש למיתה ואמרו שם ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכבר אמרו ביוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה זה דעת רבינו אבל הרמב"ן נחלק עליו בהשגות שחבר על ספר המצות ואמר שהדרשא הזאת שבספרא אינה אלא אסמכתא ואין בכאן מלקות מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה והאריך בזה להוכיח דעתו ז"ל:

7.
הרב קאפח בספרו "כתבים", ב, עמוד 563, מסביר, שהרמב"ם תמיד פוסק כאותו חכם שלפני ציטוט דבריו מופיע הביטוי "ופליגא ד...", ובסוגייתנו הביטוי "ופליגא" מופיע פעמיים, ולכן ה"פליגא" השני קובע, ושם הביטוי מופיע לפני המימרא השניה של עולא, והרמב"ם סובר שדברי עולא הם פרשנות של דין "דאורייתא", וממילא לא צריך את תרוץ ה"מגיד משנה".

7.1
אלא שקצת קשה, הרי מהי הסיבה שהרמב"ם פוסק תמיד כחכם שמוזכר אחרי הביטוי "ופליגא ד...", כנראה בגלל שאת הביטוי כתב "עורך הגמרא" כדי ליידענו כמי הוא פוסק. אם כך, מדוע "עורך הגמרא" השתמש בביטוי "ופליגא" גם בפעם הראשונה - לפני המימרא הראשונה של עולא!