דיוק וחידוש ברש"י
מסכת שבת דף ב
עמוד א
רש"י ד"ה יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות לשבת ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות:
בתחילת דבריו מפרש רש"י שיציאות הכוונה = הוצאות שמרשות לרשות ובסוף דבריו מפרש שגם הכנסות נקראים יציאות, והיה יכול לכתוב בלשון קצרה יותר שגם הכנסות נקראים יציאות, ונראה שרש"י מתרץ בדבריו את קושית תוס' בד"ה יציאות שהוצאות הוי לי למיתני, דהיות וההתייחסות היא לרשויות שהחפץ יצא מהם ע"כ הלשון יציאה מתאים לחפץ שיצא מהרשות הקודמת ונכנס לרשות השניה, אבל הלשון הוצאה מתאימה יותר לאדם שעושה את הפעולה וכלפיו מתאים יותר ההתייחסות לאיפה שהוא נמצא, ואם הוא נמצא ברה"ר ומכניס חפץ לרה"י מתאים יותר לשון הכנסות, ואם יוצא מרה"י (מהבית) לרה"ר (לרחוב) מתאים הלשון הוצאות, אבל כלפי החפץ הלשון יציאה מתאים בכל האופנים, וע"כ האריך רש"י בלשונו.
דיוק נוסף אפשר לדייק ברש"י זה שכתב האמורות לשבת והיה לכאורה צ"ל בשבת, ונראה שאפשר לרמוז בזה תירוץ נפלא על קושית תוס' בד"ה יציאות השבת, ששואל מדוע פתח התנא בדיני הוצאה ולא נקט כפי סדר ההכנות לשבת, ומקומו כמו שתוס' מפרט בסוף ל"ט מלאכות, ונראה דזה רומז רש"י שמלאכה זו הוצאה היא מלאכה שנתייסדה רק לשבת (וכעין זה תוס' גם מתרץ שהיא מלאכה גרועה וכו') כי הרי אינו עושה מלאכה ממש משא"כ שאר מלאכות , וע"כ מלאכה זו המיוחדת רק לשבת (וגם אינה אסורה ביו"ט) מבטאת היטב את ייחודה של השבת ומתאימה מאוד לפתוח את מסכת שבת,
ובאופן נוסף אפשר לומר שמאחר ומלאכה זו בדרך מסוימת ולפי שיטה אחת הרי שיכול להתחיל מלאכה זו כשעושה עקירה ביום חמישי והולך בלא מנוחה, ומסיים את הפעולה כשמניח החפץ בביתו בשבת, וזה פטור אבל אסור כמו שנראה בדפים הבאים בגמרא, וע"כ זאת המלאכה הכי מוקדמת ששיך לפתוח איתה בהכנה לשבת.
