שכחה וזיכרון, פרטים ואחדות / הרב דוב ברקוביץ

שבת סז ע"ב - סח ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הדיון ב"עיקר שבת" חושף בפנינו עולם הבנוי ממעגלים עולים של אחדות וריבוי, שבהם כל אחדות היא פרט מתוך אחדות רחבה יותר. בראש כל האחדויות נמצאת האחדות הכוללת, עדות לבורא עולם.

המשנה הראשונה בפרק "כלל גדול" פותחת ב"כל השוכח עיקר שבת". הגמרא בדף סח ע"א - סח ע"ב עוסקת בפירושו העקרוני של הביטוי "כל השוכח": מי הוא החייב קרבן על כך שהשבת נשתכחה ממנו? האם מדובר באדם שלא הכיר כלל את השבת, כמו תינוק שנשבה בין הגויים או גר שנתגייר לבין הנכרים? או שמא מדובר רק במי שידע פעם את עיקר השבת ולאחר מכן שכח אותו?

לבירור מידת האחריות שבשגגת האדם ישנן השלכות מרחיקות לכת: אם תינוק שנשבה בין הגויים, שמעולם לא היה מודע למושג השבת, יהיה חייב להביא קרבן חטאת כאשר יתחיל לקיים מצוות, אזי הכפרה היא על עצם העובדה שהאדם חי שלא במצב "המצווה" – אפילו כאשר לא היתה יכולה להיות לו אחריות לכך. לעומת זאת, אם רק מי שאי-פעם ידע שישנה מצוות שבת, ולאחר מכן שכחה, חייב בקרבן, אזי הכפרה באה על שאדם "העלים מעצמו" את מה שפעם ידע, על אחריותו למצב השגגה שנוצר מהשכחה.

נדמה שהגמרא אינה דנה במשמעותו של הביטוי "עיקר שבת" במובנו הפשוט, כפי שפרש רש"י, שיש "שבת" בתורה. אלא שהמשנה, ובעקבותיה הסוגיות בגמרא, נתנו לנו מימד נוסף של עומק בהבנת הביטוי.

לארבע הדוגמאות שבמשנה מבנה ברור ומרתק:

- השוכח עיקר שבת ... אינו חייב אלא חטאת אחת.
- היודע עיקר השבת ועשה מלאכות הרבה, בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת.
- היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה, בשבתות הרבה, חייב על כל אב מלאכה - ומלאכה.
- העושה מלאכות הרבה (תולדות) מעין מלאכה אחת (שכולן תולדות של אב מלאכה אחת), אינו חייב אלא חטאת אחת.

המבנה של משנה זו בנוי על הציר של האחד והריבוי – "חייב חטאת אחת", בדוגמא הפותחת והסוגרת, ו"חייב על כל שבת ושבת" ועל כל "מלאכה ומלאכה", בדוגמאות האמצעיות. התמונה המובהקת היא של יסוד ה"אחד", העוטף את מה שמתפרט והולך. פסוקי התורה "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י) ו"כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת" (שמות לא, טו) כתובים בלשון שממנה אפשר היה להבין, שמי שעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה יהיה חייב על חילול מצווה אחת; ושאדם העושה מלאכות הרבה בשבת אחת, ביטל שבת אחת, ויתחייב על כך חטאת אחת. לעומת זאת, המשנה קובעת ש"עיקר השבת" מתפרט ברובד הזמן לשבתות הרבה, אשר כל אחת מהן מכילה בתוכה מחדש את כל מצוות שבת בשלמותה ו"כל מלאכה" מתפרטת לשלושים ותשע אבות מלאכה, כאשר כל אב מלאכה טומן בחובו את תוקפה של כל המצווה.

לעומת ההפרטות של עיקר השבת לשבתות הרבה ולמלאכות הרבה, ישנם במשנה שני מקרים שבהם משקפת ההלכה "אחדויות". על אף שמבחינת תוקף האיסור אין להבחין בין אבות לתולדות, התמונה של "אבא ותולדותיו" - המדגישה את הדימוי של ה"עיקר" המתפרט - מארגנת את מלאכות שבת לשלושים ותשע אחדויות משפחתיות, על בסיס ההגדרה העקרונית של מעשה המלאכה. במקרה של "כל השוכח עיקר שבת" מודגשת הזיקה בין השורש האחדותי של מצוות השבת, לפני שהתפרט לימים ולמלאכות, לבין השורש האחדותי שבדעת האדם, לפני שהיא מתממשת בזרימה השוטפת של שברי הידיעות והשיכחות. במקרים הללו, קובעת ההלכה, שלמרות שעשה מלאכות הרבה שלא בידיעה, יהיה חייב האדם רק על שגגה אחת. בכך רומזת המשנה, שביסוד האחריות של האדם קיים עיקרון אחדותי המסוגל לאחד בין הידיעה, הכוונה והמעשה, כך שלא יקיים האדם את חייו במצב קיומי של "שגגה". בירור עקרון זה הינו למעשה יסוד הדיון על אודות פירושו של "מי ששכח", והוא עיקר המהלך של הסוגיה כולה.

היחס בין אחדויות והתפרטויות מהווה בסיס למושג "עיקר השבת", והוא נמצא במקומות רבים בסוגיה. שני מקרים בולטים יובאו להלן.

הסוגיה בדף סח ע"א דנה בהדגשה שבביטוי "כלל גדול". הגמרא מביאה עוד שלוש דוגמאות של כללים: בשביעית, במעשר, ובפאה. בסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי נאמר במפורש שלכללים הללו מבנה הייררכי: "מהו 'כלל גדול'? אמר רבי יוסי בר רבי בון, שהוא גדול מכלל שביעית - שהשבת חלה על הכל, ושביעית אינה חלה אלא על עבודת הארץ בלבד.... (ו)הוא (הכלל בשביעית) גדול מ(ה)כלל (ב)מעשרות, שהשביעית חלה בין על אוכל אדם בין על אוכל בהמה, ומעשרות אינן חלין אלא על אוכל אדם בלבד ... (ו)הוא (הכלל במעשרות) גדול מ(ה)כלל (ב)פאה, שהמעשרות חלין על דבר שמכניסו לקיום ובין על דבר שאין מכניסו לקיום, ופאה אינה חלה אלא על דבר שמכניסו לקיום". רבי יוסי בר בון מזהה מבנה עומק המארגן עקרונות הלכתיים הנמצאים בארבע מסכתות שונות. המכנה המשותף של הכללים הוא בכך שהם מבטאים את התובנה שכל השפע והברכה שבעולם הינו של בורא העולם, אלא שמצוות השבת הנה ה"אב", השורש, והמצוות האחרות מתפרטות ממנה, עד שהכרה זו תעגן את אופני איחסון מזון האדם בכל נחלה ונחלה. זוהי תמונת "עיקר השבת" היורד ומתפרט ממקור ה"כל" עד לאדם הפרטי החורש והזורע.

דוגמא יפה נוספת להעמקת "עיקר השבת" היא הברייתא של רבי יוסי בדף ע ע"א. רבי יוסי מביא את הפסוק הפותח את פרשת הבאת קרבן החטאת לחוטא בשגגה, "ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד ב) בכדי לבסס את מה שלמדנו במשנה ש"פעמים שחייבין אחת על כולן (חטאת אחת על מלאכות הרבה), ופעמים שחייבין על כל אחת ואחת (הרבה חטאות על מלאכות הרבה). בהסבר לדברי רבי יוסי אומר רבי יוסי ב"ר חנינא, "אחת מאחת, הנה מהנה, אחת שהיא הנה, הנה שהיא אחת". לא נוכל לעמוד על משמעותה של כל אחת מארבעת האפשרויות הללו לענייננו. מדובר בתמונות שונות של יחסים בין אחדות (אחת) לריבוי (הנה), בהקשר של אחדות השבת, המתפרטת לאבות ותולדות, ושל אחדות האדם, המתפרטת לידיעה, כוונה ופעולה (מזיד, שוגג). בכל זאת, אי אפשר להתעלם מאחת הדוגמאות: "אחת – שמעון, מאחת - שם". כוונת דוגמא זו היא שבאב מלאכה של כתיבה חייב האדם להביא חטאת על שיגגתו, אפילו שכתב רק שתי אותיות. הלכה זו מנוסחת בחוכמה רבה: כתיבת המילה השלמה ("אחת"), "שמעון", מחייבת קורבן; כתיבת חלק מהמילה בלבד ("מאחת"),כלומר, כתיבת שתי אותיות הראשונות מהמילה, אף היא מחייבת קרבן. המבריק בדוגמא זו הוא שאותיות ש' ומ' הן איברים במילה השלימה "שמעון". מאידך, המילה השלימה "שמעון", מהווה אבר אחד בקבוצה ששתי האותיות הראשונות הללו ש' ומ' (בצורה של מ' סופית, ם'), מרכיבות את המילה השלמה המכנה את כל הקבוצה, כלומר שם. מצטיירת בפנינו התמונה שכל פריט בעולם הינו חלק מאחדות גדולה ממנו, ויחד עם זאת הוא מהווה בעצמו אחדות שלימה, המורכבת מאברים ופריטים. כך למשל, אדם אחד הינו פריט של כל בני האדם, ומאידך, היוא שלמות אחדותית אורגנית, המורכבת מאיברים רבים, והמתפרטת לידיעה, כוונה ומעשה.

העולם בנוי ממעגלים של אחדויות שכל אחת מהן מהווה פריט של האחדות היותר גדולה, עד אשר כל הבריאה כולה מהווה היתפרטות של האחדות הכוללת, עדות לבורא עולם.