בִּרְכַּת יוֹנַת הַזָּהָב
ברכות נג ע"ב
"רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא, אכל ואשתלי ולא בריך; אמר: היכי אעביד? אי אמינא להו אנשאי לברך - אמרו לי: בריך, כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת. מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא. אמר להו: אנטרו לי, דאנשאי יונה דדהבא. אזיל ובריך, ואשכח יונה דדהבא".
וקשה, וכי מידת חסידות היא זו לעכב שיירה שלימה ולגזול את זמנם, עבור הידור מצוה שאינו חובה?!
אלא שכך אמר רבה בר בר חנה, אותם אנשי השיירה אינם מכירים כלל בחשיבות קביעות הברכה במקום קביעות הסעודה. אולם לי הדבר יקר עד מאוד. אין ערך למצוה. בדומה לכנפיים – "מצוה מגנא ומצלא" (מסכת סוטה דף כא ע"א). עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז (תהלים קיט, קכז). בעיני ודאי שמצוה כזו עדיפה מיונה של זהב.
לכן, כך אומר להם: ראו, שכחתי בחנייתנו דבר ערך יקר מאוד, כיונה של זהב.
אמנם אינכם מחוייבים לשוב עבורי. אך אם ישכם עושים חסד עמדי, אנא, "אנטרו לי" – המתינו לי כמעט רגע עד שאשוב ואביאנה, שהרי טרם הרחקנו כלל.
והם נאותו לרצותו, וגמלו עמו כפי רצונו.
וכיון שבאמת ובתמים החשיב את המצוה כיונה של זהב – זכה אכן למצא יונה דדהבא, כפי הדברים אשר דיבר.
גם אפשר שאגדת רבה בר בר חנה אינה אלא משל. ובאמת, מצא שם דבר יקר הרבה יותר מיונה של זהב...
