דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף מ

עמוד א

רש"י ד"ה טול ברוך. הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו וא''ל טול מפרוסת הברכה אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (פרק ג' דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן בכסוי הדם הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא:
רש"י מביא ראיה מתפילין ששיחה בין תפילין של יד לשל ראש נחשב הפסק ומחויב שוב בברכה ומוסיף גם רש"י וכן בכיסוי הדם, וצריך להבין מדוע רש"י מביא ראיה דווקא מתפילין שהפסק בדיבור חשיב הפסק, ומה הוסיף מכיסוי הדם, דהמעיין לגבי כיסוי הדם בחולין דף פו: יראה שלא מדובר כלל בשיחה אלא הגמרא דנה אם כיסוי הדם עצמו, הרי הוא כהפסק לגבי השחיטה השניה, וצריך לברך שוב יל השחיטה, וכמו"כ מופיע שם בגמרא דיון לגבי ברכה על הגפן דאם אמרו הב ליבריך שכוונתם לסיום הסעודה להביא יין ולברך עליו ברכת המזון אין יכולים שוב לשתות יין בלי ברכה על סמך הברכה הראשונה שבירכו בתוך הסעודה ולזה דימו את הדין שאם ניטפל לכיסוי הרי שצריך לברך שוב על השחיטה, ונראה שרש"י כאן מתייחס לנקודה נוספת שמאחר ובשעת אכילה עצמה דיבור אינו נחשב הפסק ואם ברך ואכל ופסק ודיבר ושוב בא לאכול וודאי שאינו מחויב ברכה, אבל כשלא טעם עדיין ובנוסף לכך דיבר ואמר טול הפרוסה (ז"א שפרס פרוסה נוספת עבור האדם הזה ועזב את הפרוסה הראשונה שפרס לעצמו ועליה דילג) והרי זה כעין ברכת תפילין שבשעת הברכה בהנחת תפילין של יד מכוין גם על השל ראש, ובדיבור הוי הפסק אף שלמעשה כבר חלה הברכה על השל יד אבל לגבי הש"ר יש כאן הפסק וגם כאן שמברך על הלחם ולא אוכל, ובנוסף מתעסק בלהעביר פרוסה נוספת לאדם השני וזה כעין התעסקות בכיסוי הדם, בכל זאת מאחר שהברכה היא על שתי הפרוסות והדיבור הוא לצורך הברכה הרי שאין זה הפסק.

רש"י בשש. עכוב כמו בושש רכבו (שופטים ה) כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה לפתן:
רש”י מביא כאן משופטים ולא מביא ראיה מהתורה שנאמר וירא העם כי בושש משה לרדת שנאמר במעשה העגל, ונראה שזה אכן הסיבה שלא רצה להזכיר את מעשה חטא העגל, ובדרך רמז אפשר לראות כאן גם רעיון נפלא, כידוע שמאה קולות שתוקעים בשופר הם כנגד מאה יבבות של אם סיסרא (שעליו נסוב פסוק הנ”ל)שראתה שבנה בושש לבוא וע”כ ותייבב אם סיסרא, ונראה שזה גם נרמז באופן שהבכיה שלה עוררה קיטרוג ואיזכור חטא העגל שכשהיא ראתה שבנה בושש הרי היא בוכה וכשבני ישראל רואים שמשה בושש הרי שעושים עגל ומחולות וכו' , והרי התקיעות מטרתן לזיכרון עקידת יצחק שלאחר העקידה אמר הקב”ה עתה ידעתי כי ירא אלוקים, כי מבחן העקידה היא הייתה ההוכחה שהוא ירא אלוקים (וגם בעקידה הייתה בכיה של אם על בנה), וכשחטאו בעגל הופסקה אותה יראת האלוקים של אברהם אבינו שהשפיעה על בניו, ומיד אח”כ נאמר ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה לחזור לאותה יראה של אברהם אבינו וכדדרשינן בגמרא "מה"= מאה ברכות - שזה מתקן את חטא העגל וגם מקביל למאה היבבות מאה התקיעות שע”י זה מתקרבים להשי”ת ובזה רמז כאן ב”בשש” למאה תקיעות ומאה ברכות.(ותיבב אם סיסרא = ר"ת ות'מיד י'ברך ב'יום ב'רוך א'תה ם ס[יסרא]גימט' מאה)

רש"י ד"ה מביא ואינו קורא. שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתתה לי דכיון דיבש המעין ונקצץ האילן ממנה בטלה לה ארעא:
עיין בתוד"ה יבש המעיין שמביא שיש מפרשים שלכך אינו קורא מפני שלא נראה כמשבח את הקב"ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות, אבל רש"י למד שאינו יכול לומר האדמה אשר נתתה לי כי בטלה לה ארעה = כי אינה נחשבת לאדמה כלל.

רש"י ד"ה שהוא הביא יללה. וזה הביא מיתה:
הנוסח אצלינו בגמרא שונה שאין לך דבר שמביא יללה וכו' ולכאורה רש”י מתכווין בלשון הזה שאצל נח היין גרם ליללה = וקללה, וע”ז נאמר לנוח שזה תוצאה מהיין שכבר הביא מיתה, כנאמר במסכת סנהדרין דף ע”א . ויחל נח איש האדמה ויטע כרם אמר רב חסדא אמר רב עוקבא ואמרי לה מר עוקבא א"ר זכאי א"ל הקב"ה לנח נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה דתניא ר"מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, וכפי שרש"י מסביר על המילים איש האדמה - אמאי קרי ליה איש האדמה על ידי שהוכיחו הקב"ה היה לו ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון שהיין קנס עליו מיתה:
 

עמוד ב

רש"י  ד"ה חוץ מן הפת ומן היין. כדאמרינן לקמן (דף מב.) שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים:
הלשון ברש"י שגורם ברכות הרבה לעצמו משמע שגורם היין וכן הפת לברכות נוספות הבאים בעקבות היין או הפת, ולכאורה בדף מב. הכוונה וכפי שמוסבר שם גם ברש"י שגורם ברכה לעצמו אע"פ שלא היו צריכים לשתייתו, ושם טעם זה מחלק בין פת ליין, ואילו כאן אנו רוצים להשוות בין פת ליין ששניהם חשובים שגורמים לברכות נוספות היין לקידוש והבדלה והפת לסעודה המצריכה ברכת חתנים שבע ברכות (שג"כ נאמר על יין).

רש"י ד"ה בושלי כמרא. כמו שרופי חמה שבשלם ושרפה החום ויבשו ותמרים הם כמרא חום כמו מכמר בשרא (פסחים דף נח.): כאן רש"י מביא לשון משנה המקבילה לחום של דבר מאכל ולא הביא לשונות קודמים מהתנ"ך, מהתורה -בפרשת מקץ וכן -במגילת איכה וכמו שרש"י עצמו מביא על הפסוק בפרשת מקץ וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: ומסביר רש"י - נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה על הכומר של זיתים (בבא מציעא עד.), ובלשון ארמי במכמר בשרא (פסחים נח.), ובמקרא עורנו כתנור נכמרו, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ:  ונראה שרש"י לא רצה להביא בשביל ביאור לשוני גרידא, ומה גם שהוא בעניני ברכות, משני מקומות שהם מזכירים בכיה, בתורה כמו שנאמר בפסוק ויבקש לבכות ובמגילת איכה שכולה בכי.

רש"י ד"ה שעשאן גורן. העני או מי שלקטן העמיד מהן ערימת כרי:
נקט כאן עני או מי שלקטן, ויכל לומר מי שלקטן העמיד וכו' דהרי מדובר כאן על תמרי דזיקי שהם הפקר לכולם, משא"כ בהמשך שמדבר על לקט שכחה ופאה שהם מדובר מתנות עניים, בוודאי  מדובר בעני עשה מהם כרי.