הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
רבן יוחנן בן זכאי וחזקיהו מלך יהודה
ברכות כח ע"ב
אחת הדמויות המעניינות ביותר בתקופת התַנאים היא דמותו של רבן יוחנן בן זכאי. ראשית, התואר שלו הוא חריג. צריך לדעת – שלא כמו היום – התארים שניתנו לרבנים לא היו באים בקלות. לא כל אחד נקרא 'רבי', ובטח שלו 'רבן' (הרב שלנו, בארמית). אגב, ככל שהתמעטו הדורות, התרבו התארים. בתקופת הזוגות לא נוסף שום תואר לשמו של הרב. שמו הלך לפניו גם ללא תואר: שמעיה, אבטליון, הלל, שמאי – כולם מכירים אותם. רק תלמידיהם נקראים עם תואר ר'. אבל התואר 'רבן' שמור אך ורק לצאצאיו של הלל, משפחת הנשיאים, שהם צאצאי דוד המלך. (רבן גמליאל, רשב"ג וכו'). היחיד שאינו ממשפחה זו וזכה בתואר רבן, הוא רבן יוחנן בן זכאי (אגרת רב שרירא גאון חלק ג פרק א).
ריב"ז, שקיבל את תורתו מהלל ומשמאי, היה נשיא הסנהדרין בתקופה הקשה של החורבן. וכך מספרת הגמרא על רגעיו האחרונים של רבן יוחנן בן זכאי:
1. מסכת ברכות דף כח עמוד ב
וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם. בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא.
ראשית, יש להעיר על הברכה שבירך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו: שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. הדברים מובנים ע"פ מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי על ההבדל שבין גנב לגזלן:
2. מסכת בבא קמא דף עט עמוד ב
שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו
לכן אומר רבן יוחנן בן זכאי: אני איני מצפה מכם שמורא שמים יהיה יותר ממורא בשר ודם, אבל לפחות שיהיו שניהם אותו דבר, כי אם יהיה מורא שמים פחות ממורא בשר ודם זה אומר שכבוד העבד שוה יותר מכבוד קונו.
כעת נחזור לדבריו של רבן יוחנן בן זכאי: הוא היה מודאג ביום פטירתו, שמא הוא הולך לגיהנום. דבר זה מפתיע מאוד, לכאורה, בעיקר כשאנחנו יודעים על גדלותו של רבן יוחנן בן זכאי. כך אמרו עליו חז"ל:
3. מסכת סופרים פרק טז הלכה ו
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח פרשה אחת בתורה שלא לְמַדָהּ, ולמד במקרא ותרגום מדרש הלכות ואגדות ומשלות, הכל למד, וכן אמרו עליו שאמר, אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו, אינן כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבותי, ולא אצלתי מחכמתן אלא כשם שהזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרה; וממי קבל תורה? מהלל ומשמאי.
והאדם הזה באמת מודאג האם הוא ילך לגן עדן או לגיהנום? יתרה מזו: הרי אמרו חז"ל שלקראת פטירתו של אדם הוא יודע מה צפון לו בעולם הבא:
4. מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ז
"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". מעשה בר' אבהו כשהיה מסתלק מן העולם, הראה לו הקב"ה מתן שכרו שמתוקן לו לעולם הבא, והעביר לפניו י"ג נהרים של בלסמון, והיה רואה אותן ותמיה, והיה אומר כל אלה לאבהו, והיה קורא לעצמו הפסוק "לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את א-לוהי". זבדי בן לוי, ולוי בן פייטם, ור' יהודה בן לוי קראו כל אחד ואחד מהם פסוק בשעת סילוקן מן העולם, אחד קרא "על זאת יתפלל כל חסיד" וגו', והאחד קרא "מה רב טובך", והאחד קרא "וישמחו כל חוסי בך". הוי בשעת סילוקן מן העולם הקב"ה מראה להם מתן שכרן. אמר בן עזאי: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", אימתי הקב"ה מראה לצדיקים היקר שהוא מתוקן להם? סמוך למיתתן, הוי "ותשחק ליום אחרון" וגו'.
מדוע, אם כן, דוקא רבן יוחנן בן זכאי כל-כך דואג ביום המיתה שלו? כאמור, לא מדובר רק באחד מגדולי התַנאים ובנשיא ישראל, אלא גם במי שידע להנהיג את עם ישראל בתקופה הקשה של החורבן, ואף לתקן תקנות רבות שנשמרים עד היום. תשע תקנות (ואולי עשר) תיקן רבן יוחנן בן זכאי. חמש מתוכן נמצאות במשנה במסכת ראש השנה:
5. מסכת ראש השנה פרק ד, משניות א-ד
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור:
בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.
אמר רבי יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהוא העדים הולכין אלא למקום הוועד:
שאר התקנות הובאו בגמרא באותה סוגיה:
6. תלמוד בבלי ראש השנה לא, ב
תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. שית דהאי פירקא, וחדא דפירקא קמא. ואידך, דתניא: גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה. ואידך - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית. רב פפא אמר: כרם רבעי, דתנן: כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד, וזו היא תחומה: אילת מן הדרום, ועקרבת מן הצפון, לוד מן המערב, וירדן מן המזרח. ואמר עולא ואיתימא רבה בר עולא אמר רבי יוחנן: מה טעם - כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ותניא: כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי, וביקש רבי אליעזר להפקירו לעניים. אמרו לו תלמידיו: רבי, כבר נימנו חבריך עליו והתירוהו. מאן חביריך - רבן יוחנן בן זכאי. רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית. דתניא: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.
ניתן לחלק את תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי לשני סוגים:
א. תקנות שנועדו להרגיל את עם ישראל לחיים בלי בית מקדש:
1. תקיעה בשבת בכל מקום שיש בו בית דין, שזהו התחליף לבית המקדש.
2. מקבלים עדות החודש כל היום, כי כבר אין קרבן מוסף.
3. הולכים למקום הועד לצורך קידוש החודש.
4. לא מחללים את החודש אלא על ניסן ותשרי, כי כבר אין מוסף של ר"ח.
5. גר שנתגייר לא מפריש רובע לקינו כי עד שייבנה בית המקדש יש חשש שימעל.
6. לא צריך להעלות כרם רבעי לירושלים כדי לעטרה, כי ירושלים חרבה.
7. לקשור לשון של זהורית על ראש השעיר (נעשה עוד לפני החורבן, כמובן)
ב. תקנות שנועדו להזכיר להם את בית המקדש ולא להתייאש מן הגאולה
1. שיהא לולב ניטל כל שבעה זכר למקדש
2. שיהא יום הינף כולו אסור כדי שאם ייבנה המקדש יקריבו עומר
3. שלא יעלו הכהנים עם סנדלים לדוכן (זכר למקדש, אם כי בגמ' יש טעם אחר).
היינו חושבים, לכאורה, שרבן יוחנן בן זכאי בהיותו נשיא הסנהדרין יכול לתקן איזה תקנות שהוא רוצה, וכולם ישמעו לו, אבל הגמרא אומרת שהוא נאלץ להשתמש בתכסיס גבולי מאוד כדי להעביר את התקנה שיתקעו בשופר בכל מקום שיש בו בית דין:
7. מסכת ראש השנה דף כט עמוד ב
תנו רבנן: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, והיו כל הערים מתכנסין. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. - אמרו לו: נדון. - אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! - אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה.
רבן יוחנן בן זכאי מדגיש בתקנותיו שמהיום אין בית מקדש. הוא תיקן נטילת לולב בכל ימי סוכות זכר למקדש. הוא אומר לעם: אל תחשבו שמחר או מחרתיים ייבנה המקדש. אנחנו צריכים לעשות תקנות כדי שהילדים והנכדים שלנו ידעו מה היה בית המקדש. אבל העם לא היה מוכן לשמוע שחורבן בית המקדש היה דבר מוחלט. הם עדיין האמינו שזה דבר הפיך, וכמו שהיה בזמן היוונים, הוא עוד ייבנה מהר מאוד מחדש. העם לא רוצה זכר למקדש. העם רוצה מקדש. לכן היתה התנגדות רבה לרבן יוחנן בן זכאי.
תקנותיו של ריב"ז מקבעות את העובדה שבית המקדש לא ייבנה בעתיד הקרוב. לצורך כך הוא מכין תחליף: בית הדין. בכל מקום שיש בית דין יתקעו בשופר גם בשבת, ולשם יבואו העדים שרוצים להעיד על החודש. אבל העם לא מוכן לקבל את זה. ריב"ז אומר להם שהם צריכים להבין שאת גלגל הזמן אי אפשר להשיב אחורנית. "כבר נשמעה קרן ביבנה". כבר חרב בית המקדש. צריך להתקדם עם המציאות ולא לחיות בעבר.
שני שלבים היו, א"כ, בתקנות של ריב"ז: הכרה במציאות, והתמודדות עם המציאות. בדיוק כמו כל אבלות, שאדם קודם צריך להבין מה קרה, ורק אז הוא יוכל להתחיל להתמודד עם זה.
אבל ישנו שלב שלישי בתקנותיו של ריב"ז, שהוא חלק בלתי נפרד מתקנותיו. אחרי שהפנמנו את המסר שביהמ"ק חרב, חייבים להחיות מחדש את האמונה שהוא ייבנה. יום הינף כולו אסור באכילת חדש, שמא ייבנה המקדש ממש עכשיו.
אולי זה יכול להסביר את הפחד הגדול שהיה דוקא לרבן יוחנן בן זכאי לפני מותו. הוא לא היה מנהיג פופולרי שכל מה שהוא אומר כולם הלכו אחריו באש ובמים. הוא עשה דברים גבוליים מאוד, בגלל שהוא האמין בדרכו. כתוצאה מכך הוא התמודד עם אופוזיציה קשה מאוד – הן בקרב הסנהדרין, כפי שהזכרנו, והן בקרב הבריונים. גם דורות רבים לאחר מותו עדיין היו חכמים שלא ראו בעין יפה את ההחלטות שהוא קיבל. כך מספרת הגמרא:
8. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב
אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה: תא בצינעא לגבאי. אתא, א"ל: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? א"ל: מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי! א"ל: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהוי הצלה פורתא. א"ל: נקוט נפשך בקצירי, וליתי כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך, וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעו למדקריה, אמר להו: יאמרו רבן דקרו! בעו למדחפיה, אמר להו: יאמרו רבן דחפו! פתחו ליה בבא, נפק. כי מטא להתם, אמר: שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא! א"ל: מיחייבת תרי קטלא, חדא, דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא! ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי? א"ל: דקאמרת לאו מלכא אנא, איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך, דכתיב: "והלבנון באדיר יפול", ואין אדיר אלא מלך, דכתיב: "והיה אדירו ממנו" וגו', ואין לבנון אלא ביהמ"ק, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון"; ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא? בריוני דאית בן לא שבקינן. אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון? אישתיק. קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי ליה למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה. אדהכי אתי פריסתקא עליה מרומי, אמר ליה: קום, דמית ליה קיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא. הוה סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא לא עייל, בעא למשלפא לאידך לא נפק, אמר: מאי האי? אמר ליה: לא תצטער, שמועה טובה אתיא לך, דכתיב: "שמועה טובה תדשן עצם". אלא מאי תקנתיה? ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך, דכתיב: "ורוח נכאה תיבש גרם", עבד הכי עייל. אמר ליה: ומאחר דחכמיתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי? אמר ליה: ולא אמרי לך? אמר ליה: אנא נמי אמרי לך! אמר ליה: מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי. אבא סיקרא, ראש הבריונים של ירושלים, היה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. שלח רבן יוחנן בן זכאי לקרוא לו שיבוא אליו בסתר. שאל אותו: איך אתם עושים זאת, שורפים את המחסנים וגורמים לאנשים למות ברעב? אמר לו: ומה אעשה? אם אומר להם משהו, יהרגו אותי! אמר לו: תן לי אפשרות לצאת, אולי אצליח להציל משהו. אמר לו: עשה את עצמך כאילו אתה חולה ויבואו כולם לבקר אותך, ואז תביא משהו בעל ריח רע ושים במיטתך ויגידו שנפטרת, ויבואו תלמידיך וישאו את מיטתך. ולא ישא אף אחד אחר את המיטה, שלא ירגישו שאתה קל יותר, שהרי ידוע שהחי קל יותר מן המת. עשה כך, ונכנסו ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר. כשהגיעו לשער העיר רצו הבריונים לדקור את גופתו (כדי לוודא שהוא אכן מת). אמרו להם: יאמרו שדקרו את הרב! רצו לדחוף אותו. אמרו להם: יאמרו שדחפו את הרב! פתחו להם את השער ויצאו. כשהגיע למחנה הרומאים, אמר: שלום עליך המלך! שלום עליך המלך! אמר לו אספסיינוס: אתה מחוייב מיתה פעמיים. ראשית, מכיון שאני לא מלך, וקראת לי מלך. ושנית, אם אני מלך, מדוע לא באת אליי עד עכשיו? אמר לו: זה שאמרת שאינך מלך אינו נכון. אתה באמת מלך, שהרי ירושלים נמסרת רק ביד מלך, שהרי כתוב "והלבנון באדיר יפול", ואין אדיר אלא מלך, דכתיב: "והיה אדירו ממנו" וגו', ואין לבנון אלא ביהמ"ק, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון". וזה ששאלת מדוע לא באתי אליך עד עכשיו, הבריונים בירושלים לא נתנו לי. אמר לו: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון? – שתק. קרא עליו רב יוסף, ואולי ר' עקיבא, את הפסוק 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". היה צריך לומר: לוקחים צבת ומרימים את הדרקון והורגים אותו, ואת החבית משאירים שלמה. עוד הם מדברים, הגיע שליח מרומי ואמר לו: קום, כי מת הקיסר, וחשובי רומי החליטו להושיבך בראש. היה אספסיינוס באמצע לנעול נעליים, רצה לנעול את הנעל השניה ולא הצליח. רצה לחלוץ את הנעל הראשונה, וגם זה לא עלה בידו. שאל: מה קרה לי? אמר לו: אל תדאג. שמעת שמועה טובה, וכתוב 'שמועה טובה תדשן עצם". אלא מה היא תקנתי? יביאו לפניך אדם שאינך אוהב, שהרי כתוב: "ורוח נכאה תיבש גרם". עשה כך והצליח. אמר לו: ומאחר שאתה חכם כל-כך, למה לא באת אליי עד עכשיו? אמר לו: אמרתי לך! אמר לו: גם אני אמרתי לך!
אמר לו: אני הולך, ואשלח מישהו אחר לכבוש את ירושלים. בקש ממני משהו ואתן לך. אמר לו: תן לי יבנה וחכמיה, וקיים את שושלתו של רבן גמליאל, ורפואה לרפא את ר' צדוק. קרא עליו רב יוסף, ואולי ר' עקיבא, את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". היה עליו לומר שיעזוב את ירושלים ולא יכבוש אותה בהזדמנות זו. ורבן יוחנן בן זכאי חשב שבקשה כל-כך גדולה הוא לא יסכים, ואז לא תהיה אפילו הצלה קטנה.
אפשר להתווכח עם ההחלטה שהוא קיבל. אם ר' עקיבא – שחי עשרות שנים אח"כ – חושב שניתן היה להציל את בית המקדש, סביר להניח שגם בימיו של רבן יוחנן בן זכאי היו שחשבו כך. אולי היו שהאשימו אותו בחורבן.
רבן יוחנן בן זכאי ידע שהוא עשה דברים שעליהם הוא יכול לקבל צל"ש או טר"ש. לכן הוא – ודוקא הוא – אומר שיש לפניו שתי דרכים, האחת מובילה לגיהנום והשניה לגן עדן.
האם בסופו של דבר לפני מותו הוא קיבל תשובה? – לענ"ד ברגעיו האחרונים הוא ידע שהוא הולך לגן עדן, ולכן הוא אומר לפנות מקום לחזקיהו מלך יהודה. מדוע דוקא חזקיהו מלך יהודה מלוה את ריב"ז? יש שרצו לומר שהוא היה מצאצאי חזקיהו, מה שלא נראה כלל. (רש"י, שבת לד, א סובר שריב"ז היה כהן!) ואף אם נאמר כן, הוא היה מצאצאי כל שושלת המלוכה! מדוע דוקא חזקיהו מלך יהודה יוצא לקראתו?
התשובה היא שחזקיהו היה מאוד דומה לריב"ז. גם הוא היה מנהיג באחת משעותיה הקשות ביותר של ישראל – תקופת גלות עשרת השבטים. מרגע שעשרת השבטים גלו, התחילה ההתדרדרות הסופית, שהביאה בסופו של דבר לחורבן בית המקדש. חזקיהו היה המלך שבתקופתו היתה הגלות הזו, והוא השכיל להנהיג את העם בתקופה הקשה הזו.
גם חזקיהו עשה מעשים שנויים במחלוקת. ששה דברים חריגים ומפתיעים הוא עשה, והמשנה אומרת שעל שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו:
9. מסכת פסחים פרק ד משנה ט
ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים, והודו לו. כיתת נחש הנחשת, והודו לו. גנז ספר רפואות. והודו לו. על שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור, ולא הודו לו. סתם מי גיחון העליון, ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן, ולא הודו לו.
מי שהודה לו ולא הודה לו הם הסנהדרין. אבל מסתבר שרוב העם נהג בדיוק הפוך מהסנהדרין: כאשר הוא גירר את עצמות אביו על מיטה של חבלים כולם צעקו עליו שהוא מחלל את כבוד אביו ואת כבוד מלך יהודה, מזרעו של דוד המלך. כאשר הוא כיתת את נחש הנחושת כולם צעקו עליו איך הוא מעיז להרוס משהו שעשה משה רבנו, ונשמר כבר אלף שנה. כאשר הוא גנז את ספר הרפואות גם האשימו אותו במותם של חולים רבים. על שלושת הדברים האלה אמנם הודו לו הסנהדרין, אבל העם מן הסתם כעס עליו מאוד. ואילו העובדה שהוא פייס את מלך אשור כדי שלא יבוא עליו למלחמה, ושהוא התכונן למלחמה ע"י חציבת נקבת השילוח, וגם העובדה שהוא התחשב בעם ועיבר את אדר ביום האחרון של החודש כדי שיספיקו עולי רגלים להגיע ודאי נחשבו לטובתו בקרב העם.
חזקיהו, אם כן, היה אדם שעשה מעשים קיצוניים מאוד, וקומם עליו גם את העם וגם את הסנהדרין. אבל בסופו של דבר העיד עליו המקרא (מלכים ב יח, ג): "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו". בפרספקטיבה רחוקה, הוכח שחזקיהו היה מלך טוב ושהחלטותיו היו נכונות. כאשר רבן יוחנן בן זכאי רואה את חזקיהו בא לקראתו, הוא מבין שיש בכך אישור להחלטות שהוא קיבל.
יתרה מזו: חזקיהו עצמו עמד בהתלבטות דומה מאוד לזו של רבן יוחנן בן זכאי. היה זה כאשר צר סנחריב מלך אשור על ישראל, והיתה מחלוקת האם להיכנע בפני אשור או לא. שבנא, שהיה גדול בתורה יותר מחזקיהו, סבר שיש להיכנע. חזקיהו החליט שלא להיכנע. כאשר לפני מותו רואה רבן יוחנן בן זכאי דוקא את חזקיהו בא לקראתו הוא מקבל אישור שההחלטה שלו אינה סותרת את ההחלטה של חזקיהו: בימיו של חזקיהו אכן היה אסור להיכנע, אבל בימיו של רבן יוחנן בן זכאי, כך היה צריך לנהוג:
10. תלמוד בבלי סנהדרין דף כו, א
מאי "קשר רשעים"? שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא (=שבנא דרש בשלוש עשרה אסיפות של גדולי האומה, בעוד חזקיהו דרש רק באחת עשרה). כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא, שדא בגירא (=בזמן המצור של סנחריב על ירושלים כתב שבנא פתק וירה בחץ מעבר לחומה): שבנא וסיעתו – השלימו (=לעבוד את סנחריב), חזקיה וסיעתו לא השלימו. שנאמר "כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר". הוה קא מסתפי חזקיה, אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא, כיון דרובא מימסרי - אינהו נמי מימסרי. בא נביא ואמר לו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר". כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.
החלטה נוספת של חזקיהו היתה לחזק את לימוד התורה על חשבון יישוב ארץ ישראל דוקא בתקופה שבה יש איומים בטחוניים חמורים מאוד:
11. תלמוד בבלי סנהדרין צד, ב
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן". אמר רבי יצחק נפחא: חוּבַּל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה, ועל אותו הדור הוא אומר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן" וגו' ואומר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה". אף על פי שאלף גפן באלף כסף - לשמיר ולשית יהיה. (רש"י: אף על פי שאלף גפן באלף כסף - שהן יקרים, שאין להם רוב כרמים - אפילו הכי לשמיר ולשית יהיה, שמניחין אותן לאבוד ומביירים אותן והיו עוסקין בתורה).
מסביר הרב קוק שאכן היו דברים משותפים לחזקיהו ולרבן יוחנן בן זכאי, והוא ששניהם ויתרו על עולם החומר מפני הרוח. אבל זו דרך מסוכנת מאוד. כאשר מוותרים על החומר בגלל הרוח, זה יכול לנבוע משתי סיבות: אפשרות אחת היא שהאדם מעריך מאוד את הרוח, ומבין שזה חשוב יותר מכל דבר פיזי, אפילו שהוא יודע מהו הערך של החומר. אפשרות שניה היא שהוא פשוט אינו מעריך את העולם החומרי, וזו דרך פסולה. כאשר מנהיג בישראל עושה החלטה כזו הוא צריך לוודא שהוא מבין גם את הערך של החומר שהוא מוותר עליו. זאת הסיבה שדוקא חזקיהו יצא לקראתו, שהרי גם הוא עשה ויתור דומה. זאת גם הסיבה לכך שרבן יוחנן בן זכאי דאג שיקחו משם את כלי החרס כדי שלא ייטמאו, כי הוא דאג גם לעולם החומרי:
12. עין איה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) ברכות כט, ב
כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחני, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי - ממנו תוצאות להמצב הרוחני. אמנם כל זה הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמית מפני שעבוּר השתקעוֹ ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק ג"כ בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים. אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לוותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד. והנה רבן יוחנן בן זכאי ביטל את השלימות הגשמי המדיני, ולא ביקש כי אם יבנה וחכמיה ליסד שלימות התורה בישראל, והיה בזה דומה לחזקיה מלך יהודה שנעץ חרב על פתח בית המדרש, "וכל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהיה", והיה זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקניינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ היה עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות. אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שׂמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם לנהג בהם זילזול לצורך שעה.
והנה מתורתנו הקדושה למדנו ערך זה השלימות, שעם כל רוממות הדרכתה של תורה בענינים הנעלים, חסה על ממונם של ישראל והקפידה גם על פכים קטנים, כדדרשינן במתניתין דנגעים מ"וצוה הכהן ופינו את הבית". וכן יעקב אבינו ע"ה עם עוצם השגתו וטרדתו באהבת א-לוהים נשתייר בשביל פכים קטנים. ללמדך, שיודעים הם השלימים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו, ואם הם מתרצים לוותר על דברים גשמים קלי ערך, ומכש"כ יקרי ערך, ראוי להשכיל כמה טובה עודפת קנו בתמורתם. ע"כ כשרצה להראותם במחזה א-להים אשר נגלה לו לעת תאסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקיה מלך יהודה שהיה דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז היה מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידא חלה על כלי חרס כדאיתא במתניתין, להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמים להכירם כמדתם וערכם. ועם כל זה בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מריה על ידיה.
