הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

תנא קמא ורבי יהודה

ברכות כח ע"ב

תנו רבנן: היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף - מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף, שזו תדירה וזו אינה תדירה. רבי יהודה אומר: מתפלל של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. אמר רבי יוחנן, הלכה: מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף.!

1.
בפשטות רבי יוחנן פוסק כדעת תנא קמא בברייתא.

2.
ויש להקשות: הרי הכרעתו של רבי יוחנן מיותרת, שהרי בדרך כלל אנו פוסקים כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה מפני ש"תנא קמא" נחשב כרבים.

3.
ראה "מתיבתא", הערה מד, שדברי רבי יהודה מסתברים יותר ["מסתברא דעתיה" או "טעמיה"], מפני שקרבן התמיד קרב מהשעה השביעית וקרבן מוסף קרב לפני קרבן תמיד. ולכן רבי יוחנן מדגיש שאין הלכה כרבי יהודה, ומתאים להמשך דברי הגמרא: "... אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה דאמר: מתפלל אדם של מוסף". [הדגש על הניסוח השלילי "אין הלכה כרבי יהודה"]

4.
וכן מובא שם, "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רמג, ומחזקים את השאלה, שהרי משנתנו היא סתומה [לפי דעת תוספות שלא גורסים במשנתנו שרבי יהודה חולק בתפילת מוסף], והכלל הפשוט הוא [והכלל מיוחס בדרך כלל לרבי יוחנן עצמו שעליו אנו דנים בסוגייתנו] שהלכה כסתם משנה והיא מתאימה לדעת "תנא קמא" בברייתא, ומדוע רבי יוחנן צריך לפסוק כחכמים באופן מפורש. ספק אם התרוץ הראשון [שמסתבר טעמו של רבי יהודה] מועיל גם כאן [נגד "סתם משנה"]. וראה שם, ב"ילקוט ביאורים" שמרחיב בעניין.

5.
ונראה ליישב פשוט: משנתנו היא "סתם משנה" שתפילת מוסף כל היום, כחכמים בברייתא, ובברייתא מובאת מחלוקת בין "תנא קמא"[=חכמים] ל"רבי יהודה", והכלל הוא ש"סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם". ואם נאמר שהכלל נכון גם כשהמחלוקת היא בברייתא – כבסוגייתנו - ולא רק במשנה, ואם נאמר גם שמשמעות הכלל ש"אין הלכה כסתם", שבוודאות אין הלכה כדעה שמובאת בסתם, ממילא יוצא שהלכה כרבי יהודה בברייתא, ולכן בא רבי יוחנן ללמדנו שהלכה כחכמים, גם מפני שהכלל "סתם ואחר כך מחלוקת..." חל רק לגבי משנה, וגם שהכלל שבמקרה של "סתם ואחר כך מחלוקת" - "אין הלכה כסתם" כוונתו אין הכרח שהלכה כסתם אבל ניתן לפסוק כמו הסתם, ובסוגייתנו ה"סתם משנה" הוא כ"תנא קמא" בברייתא. מכל הדיון גם משמע ש"תנא קמא" – באופן עקרוני - לא נחשב בעצמו כ"סתם משנה".

6.
אפשרות נוספת להסביר: לכלל המקובל ש"תנא קמא" = "חכמים" יש שתי אפשרויות הסבר.

6.1
באמת חכמים [קבוצת חכמים תנאיים] אמרו זאת, ומכיון שמובאים ברישא לא נכתב במפורש: "חכמים אומרים".

6.2
את הדעה ברישא אומר תנא בודד, ובדרך כלל הכוונה ל"רבי מאיר", או לאותו חכם שנחשב כבן מחלוקתו של התנא שמוזכר אחריו במשנה/ברייתא, ורבי יהודה הנשיא [לגבי המשניות, וכך גם לגבי "עורך הברייתא"], השמיט את שמו של אותו חכם כדי ש"ייראה" כ"רבים", ונדע שכמותו פוסק רבי יהודה הנשיא [על פי ביצה דף ב, וברש"י, שם]!

7.
לפי הנ"ל ניתן לומר, שרבי יוחנן עצמו פסק בסוגייתנו כ"תנא קמא" בברייתא כי ידע [ממקור כלשהו] ש"תנא קמא" בברייתא הוא באמת דעת יחיד – רבי מאיר – והכלל הוא, שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר. לכן מודיענו רבי יוחנן, שבכל זאת הלכה כתנא קמא, או בגלל שמבחינת הדין עצמו ומבחינה עניינית כך פסק רבי יוחנן, [ולפי זה מאד מובן מדוע הניסוח בגמרא "אמר רבי יוחנן הלכה מתפלל של מנחה..." ולא אמר "הלכה כתנא קמא!], או שנאמר, שתנא קמא "לא מזוהה" אין הלכה כרבי יהודה כנגדו, אבל כן ניתן לפסוק כמותו.