לבו ועקבו רואין את הערוה
ברכות כה ע"ב
"ואם לאו - יתכסה במים ויקרא. והרי לבו רואה את הערוה! - אמר רבי אלעזר, ואי תימא רבי אחא בר אבא בר אחא משום רבינו: במים עכורין שנו, דדמו כארעא סמיכתא, שלא יראה לבו ערותו.
תנו רבנן: מים צלולין - ישב בהן עד צוארו וקורא; ויש אומרים: עוכרן ברגלו.
ותנא קמא - והרי לבו רואה את הערוה! - קסבר: לבו רואה את הערוה - מותר.
והרי עקבו רואה את הערוה! - קסבר: עקבו רואה את הערוה - מותר.
אתמר: עקבו רואה את הערוה - מותר. נוגע, אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי. רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי: נוגע - דברי הכל אסור; רואה, אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר, לא נתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא: נוגע - אסור, רואה - מותר".
כתב התוספות:
"והרי לבו רואה את הערוה - פירש ר"י מדפריך גמרא הכי בפשיטות משמע דלבו רואה את הערוה אסור אלא דרבינו שמעיה תלמידו של רש"י פסק כת"ק דלבו רואה את הערוה מותר.
ומיהו בסמוך משמע דאסור דלא פליגי הני אמוראי אלא בעקבו רואה את הערוה אבל בלבו רואה את הערוה כ"ע מודו דאסור".
אפשר היה לדחות שקושיית הגמרא: "והרי לבו רואה את הערוה" אינה אלא למ"ד הסובר כך, אלא שעיקר ראיית ר"י מכך שהרי קושיה זו הקשה רב עצמו (כדברי התוספות במסכת בבא מציעא דף כא ע"א ד"ה וכמה), ורב הוא שהשיב שאכן צריך להעמיד את המשנה במים עכורין, מכאן שסובר שלבו רואה את הערוה אסור.
אלא שר"י ביטל את דעתו בפני פסקו של רבינו שמעיה. וטעמו של רבינו שמעיה שמסקנת הסוגיה במחלוקת אביי ורבא אינה כרב, אלא שעקבו רואה את הערוה מותר, וק"ו בלבו רואה את הערוה. וכדברי הצל"ח: "שם והרי עקבו רואה וכו'. ואף דכבר שני ליה דקסבר לבו רואה מותר ואיך שוב פריך מעקבו. ולמימר דסבר שעקבו חמיר מלבו דבעקבו שייך למיגזר רואה אטו נוגע". כלומר שאחר שהסיקה הגמרא: "קסבר: לבו רואה את הערוה – מותר", עדין הקשתה: "והרי עקבו רואה את הערוה?" ונצרכה להסיק: "קסבר: עקבו רואה את הערוה – מותר", בלא שהסיקה זאת לפני כן בק"ו מלבו.
התוספות עצמו בסוף דבריו חלק על רבנו שמעיה, וסבר שלבו חמור מעקבו, אולי משום שמצינו ראייה בלב: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת (קהלת א, טז), מה שאין כן בעקב. ומשום שלכאורה אין סברה שעקב יהיה חמור מלב. ומדברי הצל"ח עולה דחיה לכך, שהביא שקיימת חומרה בעקבו יותר מבלבו. את זה הביא מתוך דברי התוספות עצמם שבהמשך: "והלכתא נוגע עקבו אסור – וטעמא, דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידיו".
