רב הונא בריה דרב יהושע
ברכות כב ע"ב
"רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבא בר שמואל כריכו ריפתא בהדי הדדי.
אמר להו רב פפא: הבו לי לדידי לברוך, דנפול עילואי תשעה קבין.
אמר להו רבא בר שמואל, תנינא: במה דברים אמורים - לעצמו, אבל לאחרים - ארבעים סאה; אלא, הבו לי לדידי לברוך, דנפול עילואי ארבעים סאה.
אמר להו רב הונא: הבו לי לדידי לברוך, דליכא עילואי לא האי ולא האי".
פירש רש"י: "לא האי ולא האי - לא הוצרכתי לא לזו ולא לזו, שלא ראיתי קרי".
כתב הצל"ח:
"דליכא עילואי לא האי ולא האי. אין צריך לומר דרב הונא עדיין פנוי היה ולא שימש מטתו לעולם, אבל הכוונה דאותו יום לא הוה וכו' ואיננו אפי' טבול יום, ואף דאפי' התורה היתה ראוי ליתן לטבולי יום כדאמרינן במס' שבת דף פ"ו ע"ב, והרי כל עיקר טבילת בעלי קריין אסמכוהו על חורב, מ"מ היכא דאיכא מי שהעריב שמשו הוא עדיף מטבול יום".
קושיית הצל"ח היא שרבא בר שמואל ביאר את טעמו, במה הוא עדיף על רב פפא. אבל רב הונא בריה דרב יהושע לא ביאר במה הוא עדיף על חבריו. וכי לא ראה קרי מימיו כשם שאמרו (במסכת יבמות דף עו ע"א) על יעקב אבינו?!
תירץ הצל"ח שלפחות באותו היום לא ראה רב הונא בריה דרב יהושע קרי, ולמרות שטבול יום אין בו טומאה לענין ברכות ותלמוד תורה, יתכן שיש עדיפות למי שגם טומאה זו אין בו.
עוד תירץ הצל"ח בתחילת דבריו, שיתכן שכוונת רש"י בדבריו "שלא ראיתי קרי", שלא ראה מימיו מרצונו – כמרגיל, כי טרם נשא אשה.
הצל"ח לא רצה לומר שגם באונס לא ראה, אלא שכדברי הסוגיה הרואה באונס חמור הוא פחות מהרואה ברצון. ובזה היתה עדיפותו של רב הונא בריה דרב יהושע.
בין להסבר שלא ראה באותו יום, בין להסבר שמעולם לא נכשל בקרי לרצונו, ובין אם נסביר שהיה טהור כיעקב אבינו, יש לתלות את טהרת רב הונא בריה דרב יהושע בחסידותו המיוחדת.
וכך העיד על עצמו במסכת שבת דף קיח ע"ב: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש". וכן אמרו עליו במסכת קידושין דף לא ע"א:
"רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי".
מהו גילוי ראש?
ההיפך מגילוי הראש הוא כיסוי הראש הנקרא גם עיטוף.
כך מבואר בירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג הלכה ה:
"תרין בנוי דרבי נפקון – חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי, וחד רישיה מכסי ולביש סנדלוי".
ומדובר הוא באבלים החייבים בעיטוף. תיאור כמעט באותה לשון מצוי גם בבראשית רבא.
כך גם מפורש בלשון הזוהר ברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רמה ע"ב:
"עטוף, צריך לאעטפא רישיה בגין דשכינתא על רישיה, דהכי אוקמוה מארי מתניתין אסור לתלמיד חכם למיהך ד' אמות בגלוי הראש משום (ישעי' ו') מלא כל הארץ כבודו כל שכן בברכה ובאדכרת שמא קדישא למהוי בגלוי הראש".
וכך משמע במסכת ברכות דף נא ע"א:
"עיטוף - רב פפא מעטף (רש"י: בטליתו) ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה".
פה מדובר בכוס של ברכה החייבת בעיטוף.
ובמסכת מועד קטן דף כד ע"א:
"אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה, ואזיל ואתי בביתיה. אמר ליה: לאו סבר לה מר אין אבילות בשבת? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצינעא נוהג".
גם פה מדובר באבל שחייב בעיטוף.
וכך היא גירסת הספרים במסכת שמחות פרק ו הלכה א:
"אָבֵל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים... וחייב בכיסוי הראש".
ובמסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי פרק ה הלכה ג:
"ת"ר אָבֵל כל שבעת הימים חייב בכיסוי הראש".
וכך הוא גם לשון ספר הלכות גדולות סימן כא בהלכות אבל עמוד רנא.
ומהו העיטוף?
מבואר בירושלמי מסכת ברכות בסוף פרק ז הלכה ה:
"רבי בא בריה דרבי חייא בר אבא אכל מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך, אכל יושב מיסב ומברך, אכל מיסב מתעטף ומברך אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת מה טעמא בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו".
העיטוף עניינו איפוא כיסוי הפנים.
וכן בבתי מדרשות ח"א מעשה מרכבה פרק ו:
"ארבע כתות של מלאכי קדושים מלאכי השרת מקלסין לפני הקדוש ברוך הוא... וכולן בכנפיהם כרום ראשיהן מעוטפין על פניהם לבל יצפו ובל יכירו מדמות פני השכינה כי השכינה אצלם בכל מקום".
ובתוספתא מסכת טהרות פרק ד הלכה א:
"היה נעטף בטליתו וטמאות וטהרות בצדו וטמאות וטהרות למעלה ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור ואם אי אפשר לו לכון ספקו טמא".
העיטוף הוא האופן בו אדם אינו רואה אם נגע באוכלין וטימאם.
רב הונא בריה דרב יהושע היה מקפיד להתעטף, ולא היה מביט לסביבותיו, וכך לא היה בא לידי הרהור וטומאה.
