בס"ד. גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תר"פ, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף קז עמוד א
בענין שכר פסיעות (א)
אשכחינהו רבי אבא לתלמידיה דרב, אמר להו מאי אמר רב בהני קראי (דברים כח, ג-ד) "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", ואמרו ליה הכי אמר רב, "ברוך אתה בעיר" - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, "ברוך אתה בשדה" - שיהו נכסיך קרובים לעיר... ואמר להו, רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא "ברוך אתה בעיר" - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש (קז ע"א).
ואמנם במסכת סוטה (כב.) איתא דרבי יוחנן אמר שלמד קיבול שכר מאותה אלמנה שגרה בשכונתו ו"כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דרבי יוחנן, אמר לה: בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך? אמרה ליה: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?".
עוד מצינו בדברי חכמינו ז"ל לענין 'שכר פסיעות', במשנה (אבות פ"ה מי"ד): "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו. הולך ועושה - חסיד. לא הולך ולא עושה - רשע". וכן במס' סופרים (פי"ח): "ביום שהושיבו ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמר (דברים כט, ט) 'אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם', אנשים - באין לשמוע, נשים - כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא - כדי ליתן שכר למביאיהן, מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר". ובמדרש מצינו עוד מדברי רבי יוחנן, כדאיתא (ב"ר לט, ט): "אמר רבי יוחנן, 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...' (בראשית יב, א), 'אל הארץ אשר אראך', ולמה לא גלה לו כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה הוא דעתיה דרבי יוחנן, דא"ר יוחנן (שם כב, ב) 'ויאמר קח נא את בנך את יחידך', א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו 'אשר אהבת', א"ל ואית תחומין במעיא, א"ל 'את יצחק', ולמה לא גלה לו כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור".
ויצויין שגם לדבר עבירה נענשים על ההליכה עצמה, וכ"כ בעל הפלא יועץ (ערך הליכה): "הליכה - יש בה סור מרע, על דרך דכתיב (תהלים א, א) 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' וגו', וכמו שאמרו שכשהולך לדבר מצוה שכר פסיעות יש, ואמרו שמכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך א', גם את זה לעומת זה כשהולך לדבר עבירה, וידיעת ההפכים אחת היא". ויש להביא לזה מה שאיתא בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רכג): "שאלה מה הן המצות שאדם דש בעקביו. תשובה... שהכוונה מצעדי גבר כשהולך לדבר מצוה, שנחשבים לו כדאמרינן שכר פסיעות איכא", עוד שם: "למה לא נבראו כנפים לאדם, וחז"ל (סנהדרין צב.) אמרו שלעתיד לבוא הקב"ה עושה כנפים לצדיקים. תשובה, כדי שלא יהא קל לדבר עבירה, ושיהיה לו שכר פסיעות, ובעוד שהולך לחטא רגליו יעכבוהו, ויחזור יצרו צעדי אונו ותשליכהו עצתו גם בדרך כשהסכל הולך".
ולפי המתבאר בסוגייתנו נחלקו בזה רב ורבי יוחנן, כי לרב מעלה יתירה היא כש"ביתך סמוך לבית הכנסת", ואילו לרבי יוחנן - אין בזה מעלה, אדרבה, מתרבה השכר פסיעות כשביהכ"נ רחוק מן הבית. ובדברי רב ביאר הג"ר דוד פארדו זצ"ל בספרו 'ספרי דבי רב' על הספרי (ראה פיסקא קטז), וז"ל: "וקשה דאטו לית ליה לרב דשכר פסיעות איכא, והא מתניתין היא (אבות ה, כב) 'לפום צערא אגרא', ואפילו אי לא הוי מתניתין - מלתא דמסתברא היא. אלא נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אלא דרבי יוחנן קאמר בסתם גברי שאין תורתם אומנותם, דלדידהו ודאי עדיף טפי שיהא רחוק דאיכא שכר פסיעות דומיא דאלמנה, אבל רב איירי בתלמיד חכם שתורתו אומנתו, דהזמן שמוציא לילך בדרך רחוקה יותר טוב שיוציאהו בעסק התורה, ולדידיה עדיף טפי שיהא בית הכנסת קרוב, והיינו טעמא לא השיבו תלמידי דרב שהחילוק מבואר..." (ראה שו"ת לב חיים ח"א סי' קנ).
כן יש להביא דברי הפלא יועץ (ערך הכנה): "הכנה לשבת היא מצוה רבה, מצינו גדולי ישראל שהיו עוסקים בה, וכבר כתבו משם האר"י ז"ל שמה שמזיע להכין צורכי שבת הוא תיקון גדול לפגם הברית, ואמרו על מוהר"א הלוי ז"ל שהיה מרבה בפסיעות לקנות צורכי שבת... כי יש שכר פסיעות, והיה עושה הכל על ידו כי מצוה בו יותר מבשלוחו. ואני אומר שהרב היה עושה כן לפי שגם בהליכתו תורתו אומנתו במחשבתו או טרוד בדבקותו עם קונו ואהבתו ויראתו כדבר האמור לעיל בסמוך, אבל כגון אנן יתמי דיתמי אם יש לו מי שיעשה מלאכתו יותר טוב שישב בביתו ויעסוק בתורה הקדושה ויקנה ידיעה חדשה כי כל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים כידוע".
בשו"ת תורה לשמה (סי' מ) דן אם גם ברכיבה על גבי בהמה לבית הכנסת ישנו שכר פסיעות - אי אמרינן רכוב כמהלך דמי, וגם ברכיבה זוכים לשכר פסיעות, אי לאו, כי עיקר שכר פסיעות הוא בגלל הטירחה בהליכה - מה שאין ברכיבה. והכריע שעיקר שכר הליכה אינו כי אם בעבור הטירחא, ולכן רק בהליכה ברגל זוכים לשכר פסיעות. כיוצא בזה האריך בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' יז) לענין נסיעה ברכב לביהכ"נ, וכתב: "וענין זה של שכר פסיעות מסתברא דבודאי לא מקיימים ע"י נסיעה ברכב, דהגם דדינא הוא ד'רכוב כמהלך דמי', אבל טירחא כמהלך הא ליכא בזה, ולכן לא שייך להחיל בכאן הכלל הזה של רכוב כמהלך דמי, ולא מקיים על ידי זה מה שצריך אדם להטריח עצמו במצוה כדי לקבל שכר פסיעות".
ולאור זה, הגם שנפסק להלכה כרבי יוחנן, כמ"ש המג"א (סי' צ סקכ"ב): "ואם יש ב' בתי כנסיות מצוה לילך להרחוקה, דשכר פסיעות יש", הרי אין הדברים אמורים כי אם במי שהולך ברגליו, ואילו למי שנוסע ברכב, יתכן מאוד שיש להעדיף בית כנסת קרוב, כי מאחר שאין בו מעלה של שכר מצות, אולי יש להעדיף את הקרוב בכדי שלא לעבור על הכלל ש"אין מעבירין על המצוות".
