אפשר או אי אפשר? / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
כדי להסביר את המשנה אצלנו מגייס התלמוד ברייתא בגיטין, ואילו אפשטיין מעדיף לזהות כאן מקרה פשוט של הפלוגרפיה, עוד בשלב הגירסא.
המשנה האחרונה בפרק השוכר את הפועלים דנה בתנאי שהשומר מתנה בניגוד לדין התורה. אגב כך, מכלילה המשנה כללים הנוגעים לתקפות המעשה כתלות בתנאי העומד בבסיסו. בשורות הבאות נלך בעקבותיו של חוקר הספרות התלמודית י"נ אפשטיין בניתוח המשנה ("מבוא לנוסח המשנה", עמ' 1212 ואילך), ונעמוד על מספר תופעות הקשורות בנוסחה ובהרכב סוגיית התלמוד שעליה.
[א]
כידוע, נוסח ספרות חז"ל כפי שהגיע לידינו שונה לעיתים קרובות ממקור למקור. אמנם, גרסת הספרים שאנו אוחזים בידינו אחת היא בדרך כלל, אולם הדבר נובע מהשתלטותו המוחלטת של הדפוס למן המאה ה-16 באיטליה על שוק הספרים. עד לאותה תקופה התלמוד, למשל, היה נפוץ בכתבי יד בלבד, ונוסח כתב יד אחד היה שונה מחבירו. אולם מרגע שנבחר נוסח מסוים כבסיס לדפוס, תפוצתו הגדולה גרמה לכך שהוא נהיה הבסיס גם להוצאות שאחריו, כך שבאופן מעשי נוסח התלמוד נהפך במהרה לאחיד.
תמונת הנוסח האחידה של הדפוסים מכסה אם כן ומסתירה את הגיוון הרב של גרסאות הספרות התלמודית שבכתבי היד שקדמו להם. רבות הסיבות לשינויי הגרסה; הקדומים ביותר שבהם מקורם עוד בהתהוות הספרות עצמה, או בשלב העברתה על פה ('גרסה' פירושה דבר הנגרס בפה). יש בהם כאלה שנגרמו מטעויות הסופרים שהעתיקו את הטקסט במהלך הדורות, ויש כאלה שנגרמו כתוצאה מהתערבותה של יד מכוונת שמטעמים כאלה או אחרים היתה מעוניינת לשנות את הגרסה.
בשורות הבאות נעסוק בתופעה מיוחדת הקשורה לדרך קיצור הכתיבה של הסופרים עצמם. המדובר הוא ב'הבלעת אותיות שוות בתיבות סמוכות זו לזו וצירופן לתיבה אחת' (כהגדרתו של אפשטיין), או בלעז: הפלוגרפיה. הבלעה זו גרמה לטעויות שונות בפירושן של כמה וכמה משניות. הנה דוגמא: במשנת נזיר ז, ג מוזכרות אותן טומאות שבעטיין הנזיר אמנם סופר שבעה ימים ונטהר, אך בלי "לסתור" את ימי הנזירות שהספיק לספור, ובלי לגלח את שערו:
אבל... ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת... על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמים, ומתחיל ומונה מיד, וקרבן אין לו.
קב היא מידת נפח (כשני ליטרים), ורובע הקב היא בפשטות רבע קב. אולם, משנת עדויות שונה כך:
כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאהל, ורוב עצמות מטמאים במגע ובמשא ובאהל
הפרשנות הרגילה 'רוב עצמות' היא רוב עצמות גופו של האדם, כפי שפירש למשל ר"ע מברטנורא: 'רוב מנין עצמותיו של אדם, שמנין עצמותיו של אדם רמ"ח, נמצא הרוב מאה ועשרים וחמשה'. אולם הסבר זה אינו מתיישב במשנה כיון שחלקו הראשון של המשפט מזכיר 'כזית בשר', ויש להניח שגם החלק השני המתייחס לעצמות קשור למידה מסוימת ולא יחסית.
התשובה לכך היא שכוונת המשנה היא ל'רובע עצמות', כפי שמשתמע גם מהמשכה, וכפי שמפורש במשנת נזיר. מקורה של הפרשנות הבעייתית הוא בהפלוגרפיה של האות ע, המסיימת את המילה 'רובע', והפותחת את המילה 'עצמות' – 'רובעצמות'. במשנת נזיר נפתח הקיצור באופן נכון, ובמשנת עדויות באופן שגוי.
[ב]
נעבור למשנתנו, השונה כך (בבא מציעא ז, יא):
כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל
וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל
וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים
כאמור, המשנה מסתיימת בשלשה כללים; דוגמא לכלל הראשון היא אדם מתנה את נישואיו לאשתו בכך שהיא תחלל שבת. במקרה זה התנאי בטל, כיון שאי אפשר להתנות על הכתוב בתורה. בתנאי ממון הדברים אינם כה ברורים (ישנה מחלוקת תנאים בעניין), ובכך דן חלקה הראשון של סוגיית התלמוד.
הכלל השני מתייחס לניסוח ההתנייה; אם המעשה קודם לתנאי, המעשה קיים והתנאי בטל. אב הטיפוס לכך הוא תנאי בני גד ובני ראובן שמשה הקדים את תנאם להבטחת ירושת עבר הירדן המזרחי (במדבר לב, כט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה". אם המעשה, במקרה זה ההבטחה על ירושת ארץ הגלעד, היתה קודמת לתנאי, הרי שהמעשה קיים גם ללא מילוי התנאי.
הכלל השלישי הוא שיעסיק אותנו בעיקר. לשונו של כלל זה אינה כה מובנית; ראשית, גם מבלי לרדת להסברו של הכלל, מדוע מנוסח הכלל בצורה חיובית, 'תנאו קיים', בעוד ששני הכללים הראשונים מנוסחים בצורה שלילית, 'תנאו בטל'? הרי ניתן היה לנסח גם אותו בצורה זו: 'וכל שאי-אפשר לו לקיימו... תנאו בטל'!
לעניין גופו: מהו תנאי שניתן/לא ניתן לקיימו בתחילתו/סופו? האם לציר הזמן משמעות ביכולת לקיים את התנאי? התלמוד בוחר ללכת בכיון שונה בהסבר המשנה:
אמר רב טבלא אמר רב: זו דברי רבי יהודה בן תימא, אבל חכמים אומרים: אף על פי שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו - תנאו קיים.
דברי ר' יהודה בן תימא אלו אינם מפורשים על ידי רב טבלא, אולם הם נמצאים בברייתא (ובתוספתא) במסכת גיטין פד ע"א ובגמרא שעליה, המובאים בסוגייתנו:
דתניא: הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע, על מנת שתרדי לתהום, על מנת שתבלעי קנה של מאה אמה, על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך; נתקיים התנאי - הרי זה גט, לא נתקיים התנאי - אינו גט. רבי יהודה בן תימא אומר: כזה גט. כלל אמר רבי יהודה בן תימא: כל שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו - אינו אלא כמפליגה, וכשר.
אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן תימא.
אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא (משנתנו גם מוכיחה זאת), דקתני: כל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו - תנאו קיים, הא (הרי אם) אי אפשר לו לקיימו - תנאו בטל, שמע מינה.
אם כן, תנאי שאי אפשר לקיימו הוא תנאי 'מופלג', מוגזם, שלדעת ר' יהודה בן תימא אינו מפריע לקיום המעשה – במקרה זה הגירושין. לעומתו, חכמים סוברים כי תנאי כזה מבטל את המעשה, וכיון שלא ניתן לקיימו האשה אינה מגורשת. רב נחמן בר יצחק מדייק שמשנתנו, משנת בבא מציעא, הולכת בדרכו של ר' יהודה בן תימא; כיון שכשאפשר לקיים את התנאי הוא קיים, משתמע מכאן שכשאי-אפשר לקיימו הוא בטל, היינו המעשה קיים גם אם התנאי לא ניתן להתקיים.
סוגיית התלמוד הציעה אם כן את ברייתת גיטין על פי משנת בבא מציעא. אולם הצעה זו אינה פשוטה; ראשית, אם כוונת הדברים היא לתנאי שניתן לקיימו ואז התנאי קיים – בניגוד לתנאים המופלגים שבברייתת גיטין – הרי הדבר ברור מאליו, ומדוע לומר זאת, ועל אחת כמה וכמה לנסח כלל לשם כך?! ושנית, וזו הבעיה המרכזית, אין בברייתת גיטין זכר לציר הזמן של 'תחילתו – סופו', שישנו במשנתנו. לעלות לרקיע ולחצות את הים הגדול ברגליים לא ניתן לעשות, לא בתחילה ולא בסוף!
[ג]
כהסבר אחר למשנה, מביא אפשטיין תוספתא ממסכת קידושין, שבא אכן בא לידי ביטוי ציר הזמן בתנאי:
על מנת שאני עני והיה עני והעשיר, על מנת שאני עשיר והיה עשיר והעני, על מנת שאני בסם והיה בסם ונעשה בורסי... על מנת שאין לו בנים ולא היו לו בנים ואחר כך נולדו לו – הרי זו מקודשת.
שאינו אלא עני והיה עשיר והעני, שאינו אלא עשיר והיה עני והעשיר, שאיני אלא בסם והיה בורסי ונעשה בסם... שיש לו בנים ולא היו לו ואחר כך נולדו לו – אין מקודשת.
זה הכלל: כל תניי כשמתקיים בשעת קידושין אע"פ שבטל לאחר מיכן הרי זו מקודשת, וכל שאין מתקיים בשעת קדושין אף על פי שמתקיים לאחר מכן אין מקודשת.
אם אדם התנה את מעשה הקידושין בכך שהוא כעת עני, גם אם מצבו השתנה לאחר מכן, הרי שקידושיו תופשים, שכן בשעת הקידושין התקיים התנאי. ולהיפך: אם בזמן הקידושין הוא היה עשיר והתנאי לא התקיים, גם אם הֶעני לאחר זמן, אין לכך כל חשיבות והאשה אינה מקודשת.
ואומנם, משנתנו בהציבה את ציר הזמן 'בתחילה / בסוף' מזכירה מאוד את התוספתא הנ"ל. לשם כך יש לפרש את המילה 'אפשר' כ'מתבצע בפועל', כעת או לאחר זמן, בדומה לתוספתא. אולם אם כך, המשנה אינה מובנת שכן 'אפשר לו לקיימו בסופו... תנאו קיים', פירושו שניתן לקיימו גם בתחילתו וגם בסופו. אך אם כך הוא, מדוע לומר זאת? הרי אין בכך כל חידוש!
התשובה לכך היא שנוסחה המקורי של המשנה הפוך בדיוק: 'וכל שאי-אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים', היינו תנאי המקויים כעת ולא לאחר מכן. מדובר כאן בהפלוגרפיה – בליעת אותיות על יד הסופר – נפוצה: 'אי אפשר' 'איפשר', כנוסח כתבי היד הטובים של המשנה. כאמור, זהו קיצור נפוץ, והוא עולה גם מסוגיות הירושלמי לסוגייתנו ולסוגייה אחרת במסכת קידושין (פ"א, נט ע"ג). כעת גם ברור מדוע המשנה נוקטת בלשון החיובי 'תנאו קיים', שכן ל'תנאו בטל' אין משמעות במקרה זה.
אם כך, הרי שאין למשנתנו דבר אם תנאֵי ההפלגה של גיטין, שאין להם תחילה וסוף. אכן, אין ספק שרב נחמן בר יצחק הבין את משנתנו כ'אפשר', שלא כהסברנו, ומכאן שהשיבוש עתיק הוא וימיו כימי התלמוד עצמו. באותם ימים, תלמודה של התורה היה על פה, ומשנה כתובה לא היתה בנמצא. לפנינו לכן לא רק הפלוגרפיה פשוטה שמקורה בקיצורי סופרים הכותבים את המשנה, אלא מעין הפלוגרפיה על פה. ואכן, 'אי-אפשר' ו'אפשר' הן מילים דומות שניתן גם היום להתבלבל ביניהן.
[ד]
הבנת המשנה כמתייחסת ל'תנאי הפלגה' גורמת לכך שמשנתו היא כר' יהודה בן תימא, בניגוד לדעת חכמים. העמדה זו קשה לקבלה, כיון שמצד אחד יחיד ורבים הלכה כרבים, היינו חכמים, ומצד שני, הלכה כסתם משנה! אכן, דברי רב טבלא רומזים לכך, שכן בדרך כלל כאשר מביא הבבלי את הניסוח: 'זו דברי X, אבל חכמים אומרים אחרת', הכוונה היא שהלכה כחכמים.
יתכן מאוד אם כן שרב טבלה פוסק נגד דעת ר' יהודה בן תימא, וזאת בניגוד לרב נחמן ולרב נחמן בר יצחק הפוסקים כמותו. ואכן, מדובר בשתי סוגיות חלוקות שמקורן שונה. ברייתת ר' יהודה בן תימא ודברי האמוראים שעליה לקוחים ממסכת גיטין, שם לא מובאים דבר רב טבלא כלל. עורך הסוגיה הוא שצירף את שתי חלקיה יחדיו, צירוף שטשטש והעלים את הניגוד ההלכתי בין שתי הסוגיות.
כאמור, הזכרנו כי סוגיות הירושלמי הבינו את המשנה בנוסח המוצע כאן, בניגוד לבבלי. לימוד הסוגיות ועיון במקורותיהן פותח לנו צוהר לשינויים קדומים בנוסח המשנה, שינויים שהתחוללו במאות השנים שלאחר חיבורה והעברתה מארץ ישראל לבבל. במקרה שלפנינו שינוי הנוסח גרם להסבר בעייתי במשנת בבא מציעא, הסבר שהשלכותיו על פסיקת ההלכה בענייני תנאים רחבות ומשמעותיות.
