נוסח הדרן עלך / יעקב מאיר

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

"ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו – אמר רבי יצחק, מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה" (קה"ר א א).

השבוע אנו מסיימים בשעה טובה את מסכת בבא מציעא. בזמן חגיגת 'סיום מסכת' נוהגים להגיד את הנוסח הבא המודפס בדרך כלל בסופה של המסכת (בתרגום מילולי לעברית): 'חזרנו עליך מסכת בבא מציעא וחזרת עלינו, דעתנו עליך מסכת בבא מציעא ודעתך עלינו, לא נישכח ממך מסכת בבא מציעא ולא תישכחי ממנו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'.

נוסח זה מעמיד שלוש משוואות מפתיעות בין הלומד לבין התורה. אנו רגילים לחשוב שהלומד הוא החוזר על המסכת, והנה כאן אנו מגלים שגם המסכת חוזרת על הלומד. אנו רגילים לחשוב שדעתנו מוסבת על המסכת והנה נראה שגם המסכת מסבה את דעתה על הלומד. אנו רגילים לבקש שלא נישכח את המסכת והנה כאן אנו מבקשים שגם המסכת לא תישכח אותנו – הלומדים.

היפוך זה יוצר האנשה של המסכת ומעניק לה קומה שלמה, קומת אדם, בעל זיכרון ודעת. המסכת חוזרת על הלומד ובעצם 'לומדת' אותו, חושבת עליו ולא שוכחת אותו. תפיסה זו מופיעה גם באגדה מאוחרת שנדפסה בספר 'מנורת המאור' ואף ב'מעשה בוך' המפורסם ביידיש. במקומותינו היא נעשתה ידועה אחרי שהלחין אותה הזמר אהרון רזאל –

'מעשה בחסיד אחד שהיה יושב במקום אחד והיה לומד במסכת חגיגה והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים עד שלמד אותה היטב ולא היה יודע מסכת אחרת... כיוון שנפטר מן העולם היה בביתו לבדו ולא היה שום אדם יודע פטירתו, באה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד... מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום והאנשים התעסקו בתכריכיו... אמרו לה מה שמך? אמרה להם חגיגה שמי. כיון שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה אשה מן העין מיד ידעו שמסכת חגיגה שנראית להם בצורת אשה באה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד על שהיה שונה אותה תמיד...'

תפיסה זו של המסכת כדמות אנושית מציגה אידיאל לימוד תורה אחר מזה המוכר לנו מימות האמוראים. החסיד איננו 'סיני' ואף לא 'עוקר הרים', הוא לומד תורה עממי יותר, ההיכרות שלו עם התורה חלקית יותר אך גם אינטימית יותר. הצניעות והפשטות של לימוד תורה זה יוצרות קשר ישיר ובלתי אמצעי בין הלומד ובין התורה, קשר בין-אישי. הפשטות יוצרת האנשה, הצניעות יוצרת דמות הגוף ושתיהן גם יחד מאפשרות מפגש חי, מפגש של אמת, בו האדם מסור לתורה וגם התורה מסורה לאדם.

לא נתנשי מינך מסכת בבא מציעא ולא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי.